"אמא לחיים", בשמת אבן-זהר, נפטרה ממחלת הסרטן ביום 29 באפריל 2020.

אבל יש דברים שבאמת צריך, לא?

"זה נשמע מאוד יפה, לא לעשות דברים רק מפני ש'צריך', אבל סליחה, בחיים האמיתיים זה לא ככה! יש דברים שצריך לעשות, אם רוצים או לא רוצים!" כך אומר הקול הביקורתי הישן בראש שלי בתגובה לשני הפוסטים האחרונים על "דיאטת הצריך" שלי.

ובכן, הגישה שלי השתנתה בעניין הזה.
היום אני חושבת, שזה מאוד תלוי.

אם התחושה שלך שהחיים שלך דבש, הכל נינוח ומאוזן, הכל קורה בזמן, יש שמחת חיים וכל מה שבא – ברוך הבא ואין בעיה, אז גם נוכחותם של דברים ש"צריך" לעשות, בעצם לא מעיקה ואין כל צורך לעשות בה שינוי. מותר שיהיו לך דברים בחיים ש"צריך" ולא גורמים להתעמקות בשאלה, האם אני רוצה או לא רוצה לעשות אותם.

לעומת זאת, אם התחושה שלך היא של חיים בתוך עומס אינסופי, שבו המון דברים שבאמת "אין ברירה" ו"צריך" לעשות, צרכים בסיסיים שלך לא מתמלאים ושמחת החיים נפגעת – אז אני מציעה לחשב מסלול מחדש, ולהתחיל לבדוק בציציות של ה"צריך" למיניהם.

להלן אתייחס לשלושה סוגים שאנחנו נוהגים להגדיר במלה "צריך", במטרה להעלות לגביהם סימני שאלה ולסלק אותם ממעמד זה:

על הסוג הראשון נגיד "צריך" אבל פשוט לא נעשה, בין היתר כי המחיר של אי-עשיית הדבר אינו גבוה מבחינתנו. למשל, "אוי כבר ראש השנה, צריך לשלוח שנות טובות".
באמת? ושלחת בסוף?
לא, לא שלחתי. לא השנה ולא בעשר השנים האחרונות.
אז צריך או לא צריך?

או, היא אומרת לי, "צריך לנקות את כל הבית לפסח". אני שומעת אותה אומרת "צריך", ואחרי שבוע "צריך", ואחרי עוד שבוע "צריך", ובסופו של דבר אני אשמע "שבעצם לפי ההלכה צריך רק א-ב-ג ואת זה עשינו". אז מה קרה ל"צריך לנקות את כל הבית לפסח"?
קרה, שזו היתה פנטזיה לא ריאלית.
אז צריך או לא צריך?
לא צריך.

כי לא רציתי ולא עשיתי.

הבעיה עם הסוג הראשון הזה, שכל פעם שאמרנו עליו "צריך", התלוו לזה רגשי אשמה על כך שלא עשינו את מה שצריך. לכן חשוב לי להציע לך, לסלק את ה"צריך" מהפנטזיות האלה ויחד איתו גם את רגשי האשמה, ההלקאה העצמית וכל החבילה.
בפעם הבאה שיעלה לך בראש "צריך" כזה, שכבר ברור לך שלא יתקיים ולא יבוצע, אני מציעה לעצור, ולהחליף מייד את הניסוח: "אה, סליחה, התבלבלתי: היתה לי פנטזיה לשלוח שנות טובות בראש השנה/לנקות את כל הבית לקראת הפסח/ליצור עם הילדים פסל מעיסת נייר, אבל בעצם זה לא מתאים לי כרגע".
בלי תירוצים, בלי הצטדקויות: זה לא יקרה, כי לא מתאים לי, ושמרתי לעצמי את הזכות לבחור מחדש עוד שנה, אבל כרגע? לא תודה. לא צריך. והכל טוב.

על הסוג השני נגיד "צריך", אף שזו לרוב משימה לא נעימה, ואנחנו אכן נעשה אותה. למשל, לטפל בחוב לגורם כמו הביטוח הלאומי, מס הכנסה או הבנק, להוריד את הכלב, וכדומה. לכל אחד יש משימות שנכנסות לקטגוריה של "צריך" שגם בוצעו.
מדוע?

כי במשימות האלה, היה שלב ביניים שבדרך כלל מובן לנו מאליו אבל לי חשוב לחשוף אותו בצורה מפורשת: בשלב הביניים, שאלנו את עצמנו "ואם לא אעשה את זה, מה יקרה?" ולא אהבנו את התשובה. כלומר, בדקנו את האפשרות לא לעשות דבר, והחלטנו שהאפשרות הזאת גרועה יותר, ולכן בעצם החלטנו ובחרנו באופן מכוון לבצע.
אז צריך או לא צריך?
לא צריך.

כן רוצה.

אני רוצה. בחרתי. החלטתי. זו הבחירה שלי. זה לא נכפה עלי, אלא אני החלטתי לטפל בעניין, כי מול שתי האפשרויות (לא להוריד את הכלב ולחטוף פיפי בבית, שלא לדבר על הסבל של הכלב שלי, או כן להוריד את הכלב אפילו שממש לא מתחשק לי לצאת עכשיו) אני בחרתי באפשרות הפחות גרועה מבחינתי.
אז צריך או לא צריך?
לא צריך.

עדיף למען התחושה הטובה שלנו להגיד אחרת. לא "צריך להוריד את הכלב" אלא "אני רוצה להוריד את הכלב האהוב שלי, כי הגיע הזמן". "החלטתי לטפל בעניין הביטוח הלאומי כי לא כדאי לי להזניח את זה".

ממש כפי שאני בחרתי לטפל בחשבונות שלי.
ממש כפי שבחרתי לתרגם כל שבוע פרק מהספר בספרדית.
ממש כפי שבחרתי להתקדם במחקר שלי בשבדית ביום אחד, וביום אחר בחרתי לשבת מול הים ולעשות מדיטציה.

מה שחשוב הוא לעשות בינינו לבין עצמנו בירור מפורש: מה אני בוחרת להכניס לתוך החיים שלי, ומה אני לא בוחרת.

סוג שלישי של "צריך" קשור בקורבניות: אני לא רוצה לאפות עוגה לגן כי אין לי זמן וחשק לזה וזה עומס מיותר מבחינתי. אבל אמרתי "כן" ועכשיו אני מנסה להכריח את עצמי לאפות אותה? אני לא רוצה ללכת למסעדה איטלקית אבל הבטחתי שנלך אפילו שלא רציתי?

אני מציעה להתחיל לזהות את המקרים האלה בחיים, ולהתחיל להגיד "צר לי, אין לי אפשרות", "האמת, לא מתאים היום", "אני לא אגיע לזה".
פשוט להתחיל להגיד "לא", ללמוד לסרב לכל דבר שלא משמח ומלהיב אותנו. כולל הזמנות לחתונות (לא רוצה ללכת לחתונות? לא צריך!), כולל כל מיני דברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו בתור "חובה משפחתית" או חובה מסוג אחר, אבל בעצם גורמים לנו עומס יתר מצד אחד ותחושת קורבנות, מסכנות וכפייה מצד שני.

אני אוהבת לאפות עוגות אבל יש לי שבוע מטורף? "צר לי, אין לי אפשרות".
אני שונאת לאפות עוגות? "צר לי, אין לי אפשרות".
אני אוהב לאפות עוגות, ואני יכול לדחוס את זה ביום חמישי בערב, אבל זה יבוא על חשבון משהו אחר שחשוב לי, כמו הבריאות שלי? "צר לי, אין לי אפשרות".

אם נוציא מהחיים שלנו את כל ה"צריך" המיותרים, יישאר לנו מקום לסדר יפה בלו"ז את הדברים שבחרנו בהם באופן מודע ומפורש.

באהבה,
בשמת

אשמח לשמוע ממך כל שאלה בנושא! זה רק קצה הקרחון, הנושא ענק. וכמובן, תגובות אוהדות ולייקים יתקבלו בשמחה (:

 

 

דיאטת ה"צריך" או: הגוף שלי ואני

יום אחד, התברר שאני חולה. מובן שהפשלתי שרוולים ופצחתי במאמצים להבריא. טיפולים, תזונה, פעילות גופנית, ניקוי טראומות-עבר, שינוי אישיות. מה שצריך. וכל פעם בדקתי עם הגוף: "נו, הבראתי כבר? מה קורה?" וכל פעם ראיתי, שעדיין לא.

טוב, הגוף היה מאוד חלש, אבל רוחי חזקה! אז ידעתי שאני פשוט צריכה להתחזק פיזית. אוקיי, זה ייקח קצת זמן, אבל יש לי תוכנית. ואם תוכנית א' לא תעבוד, אז אעבור לתוכנית ב'. ואם תוכנית ב' לא תעבוד, אז תוכנית ג'.

הדברים התגלגלו כך, שלא מזמן נרשמתי לסדנת סופשבוע בצ'י קונג, שאירגן המורה שלי אלי "הדרקון" כהן.

הגעתי לסדנה בשמחה ובציפייה ליומיים שלמים של תירגול צ'י קונג, אך ברגע שהתחלנו לתרגל הופיע אצלי כאב חריף כל כך, שלא הייתי מסוגלת לעשות כלום! הפעם, על הכאבים האלה, לא יכולתי "להתגבר ולתרגל בכל זאת". נאלצתי להתיישב בצד. כיוון שלמדתי כמה דברים חדשים במסגרת "שינוי האישיות" שהזכרתי בפתיחה (למשל, שמחלה היא דרכו של הגוף לנסות להגיד לי שמשהו לא טוב לו באורח החיים שלי, או למשל, שאני יכולה לתקשר עם הגוף כדי שלא יצטרך לצעוק לי בסימפטומים לא נעימים), פניתי אל הגוף שלי ושאלתי אותו: "מה קרה? מה זה הכאבים האלה? מה אתה מנסה להגיד לי?"

לא באמת ציפיתי לתשובה, אך להפתעתי הגוף ענה מייד, בטון מתלונן:
"את כל הזמן עושה-עושה-עושה-עושה-עושה!!!
אין לי כוח לזה!
את רוצה שאני אחלים, אז תשאירי לי כוחות!
אני לא יכול גם להתרוצץ לסדנאות וטיפולים וגם להחלים! זה או זה, או זה. אין לי מספיק כוחות לשניהם. ואם את מריצה אותי, אני נאלץ להשקיע את הכוחות בהתרוצצות ולא נשאר לי כוח להפנות לריפוי.
די כבר! תפסיקי! תפסיקי לעשות!!!"

אז הפסקתי.

הפסקתי להתרוצץ. לא נוסעת לשום מקום שרחוק יותר מחמש דקות מהבית כרגע. הבנתי שהמאמץ מעייף אותי מדי. סליחה, תיקון: לא "הבנה" בשכל, אלא "הרגשה" בגוף – הרגשתי, לראשונה, את המאמץ. והרגשתי, שהמאמץ הזה מעייף אותי מדי.

הפסקתי את התזונה האוטואימונית המוגבלת מאוד, שהקשתה עלי לעלות במשקל במשך כמה חודשים, והחזרתי בין היתר ביצים ורסק עגבניות, שמייד איפשרו לי להכין אוכל טעים, החזירו לי את התיאבון ואפילו התחלתי לעלות במשקל.

והפסקתי לעשות כל דבר שלא החשבתי כ"מנוחה". אני קוראת לזה "דיאטת ה'צריך'" כי אני בדיאטה מכל מה ש"צריך". לא עושה מה ש"צריך", כמעט בכלל. בעיקרון אני נחה, אני "בחופשה", ועושה אך ורק מה שמתחשק לי, מה שמלהיב אותי ומה שמשמח אותי.

ומעל לכל, הבנתי, שבמשך שנים רבות התייחסתי לגוף שלי כאל יישות נפרדת ממני. אני עשיתי דברים – וציפיתי ש"הוא", הגוף, יבריא. אני נרשמתי לסדנה, וציפיתי ש"הוא", הגוף, יתרגל. אני רציתי להגיע לטיפולים, וציפיתי ש"הוא" ינהג ויתרכז וייקח אותי מפה לשם ומשם לפה. כבר במחשבה שלי היתה דואליות בינינו. לא ראיתי אותנו כגוף אחד (: אלא בעצם כשניים נפרדים.

מאז שאני בדיאטת ה"צריך", אני מקשיבה יותר לגוף שלי ומתקשרת איתו יותר. אני מרגישה אותו מבפנים. אני יודעת שאנחנו כבר צוות, בדרך להיות יחידה אחת, "אני", שכוללת גם את הגוף. אני בתשומת לב על כוחות הגוף, על רצונות הגוף, על צרכי הגוף: החל משינה ללא שעון מעורר, דרך אכילה לפי מה שמתחשק וטעים, וכלה בשאלה "מה עושים עכשיו?"

באהבה,
בשמת

חזרתי לעצמי: חשבונות הבית

כשהייתי ילדה, תמיד ניהלתי את הכסף שלי בשמחה ובקלות. היה לי פנקס קטנטן חמוד, שבו רשמתי כמה כסף יש בקופת החיסכון שלי, שאליה נכנסו כל המטבעות שקיבלתי מההורים ומהסבים. ממנה הייתי קונה גם דברים לאחותי הקטנה, כי היא אהבה לשמור את הכסף בקופת החיסכון שלה ולא להוציא אותו…

כשמלאו לי 16 שנים, אבי פתח לי חשבון בנק. בהתחלה היה לי גם פנקס קטן לניהול חשבון הבנק שלי, שבו רשמתי "הכנסות" ו"הוצאות", אבל כשהתגייסתי והתחלתי לקבל משכורת צבאית וגם להוציא כסף מהחשבון באופן קבוע, התחלתי לנהל את החשבונות שלי במחברת חשבון שבה הקדשתי דף לכל חודש, כי הפנקס נעשה קטן מדי.

את הרגלי הרישום והמעקב רכשתי מצפייה באמי, שניהלה את חשבונות המשפחה. היא היתה רושמת את כל ההוצאות וכל ההכנסות, וכל חודש גם היתה מחשבת מראש את ההכנסות הצפויות (מהמשכורות שלה ושל אבי) ואת ההוצאות הצפויות. הורי הקפידו להפקיד כל חודש כסף לחיסכון, וכן להוציא תמיד פחות מההכנסות, כדי שתמיד יהיה כסף בחשבון להוצאות בלתי צפויות.

בשנות ילדותי הראשונות, אפשר לומר שהיינו "עניים" מבחינה טכנית, ולכן הורי הקפידו לחיות בצניעות מירבית ולא היה כסף ל"בזבוזים" משום סוג. לא הרגשנו עניים, כי הודות לניהול הנבון של אמי, תמיד היה כסף לכל מה שצריך. כילדה ספגתי את העקרונות האלה בקלות, כי הם לא היו מלווים בתחושת קיפוח אלא בתחושת סדר: סדר העדיפויות הכלכלי היה תמיד ברור ומוסכם. הוצאות חיוניות הן חשבונות ומיסים, אוכל, תחבורה, ציוד לימודי וביגוד והנעלה בסיסיים (בסתיו קנו לנו נעליים, בגשם הראשון קנו לנו מגפיים, ובקיץ קנו לנו סנדלים. זוג אחד לכל עונה. בחורף היה לנו מעיל. אחד).

אמא שלי היתה אלופה במתיחת התקציב: למשל, כשהייתי בת חמש גרנו בדנמרק במשך שנה, בזכות מילגה שאבא שלי קיבל ללימודיו באוניברסיטה שם. לפתע קרתה תקלה והמילגה לא הגיעה במשך כמה חודשים. אמא שלי מייד הידקה את החגורה וניצלה כל אמצעי לחסוך בהוצאות: בגינת הבית היו שלושה עצי תפוחים, כך שבאותם חודשים אכלנו תפוחים חיים, תפוחים אפויים עם קינמון וסוכר, רסק תפוחים, פאי תפוחים, ליפתן תפוחים, ואפילו תפוחים לארוחת הצהריים (אמא שלי הצליחה לקנות את הבשר הכי זול ולהכין ארוחות טעימות מבשר ותפוחים)…. לא רעבנו, והחוויה כנראה לא היתה קשה לנו, כי כולנו חובבי תפוחים עד עצם היום הזה.

כשעברתי לגור לבד והתחלתי לעבוד, ניהלתי גם אני את משק ביתי באותה צורה. כמו הורי, מימי לא היה לי מינוס בחשבון הבנק ולא הייתי בחובות. תמיד הוצאתי פחות מהמשכורת, ותמיד הפרשתי כסף לחיסכון. והמשכתי לנהל את החשבונות שלי במחברת החשבונות. תמיד הייתי "עם היד על הדופק", תמיד ידעתי מהי הכנסתי, מה הוצאותי הצפויות, וכמה כסף יש למטרות שמעבר לצריכה השוטפת.

ואז, התחתנתי.

ואחד הדברים שקרו היה, שנעלמו הקלילות והשמחה שבהן טיפלתי בכל חודש בניהול החשבונות. התחלתי לדחות את הטיפול בכספים.

עברו חודשים שבהם לא בדקתי מה המצב, לא ניהלתי רישום, לא עקבתי. פעם ספק האינטרנט הצליח לגבות מאיתנו במשך תקופה ארוכה סכום גדול בהרבה ממה שסוכם איתם, פעמים אחרות לא קיבלנו סכומי כסף שונים אף שהגיעו לנו החזרים כי לא טיפלתי בזה בזמן, החשבונות הפכו להיות מטלה ומועקה בשבילי.

עדיין טיפלתי בהם, אבל באיחור גדול, ובקושי גדול. הייתי צריכה להכריח את עצמי. המצאתי טריקים ופטנטים. למשל, מיינתי כל פעם את ההר שהצטבר לניילוניות מחולקות לפי חודשים, ולקחתי איתי את מחברת החשבונות שלי עם הניילונית הבאה ועם הקלמר שלי לכל מיני מקומות מחוץ לבית, ושם התקדמתי.

ויום אחד, אחרי הרבה שנים, קמתי והתחלתי את המסע בחזרה אל עצמי. אני לא יודעת איזה מכל הדברים שעשיתי בתהליך הזה יצר את השינוי בנוגע לחשבונות, אבל כבר שבועיים אני ב"דיאטת צריך": אני לא עושה שום דבר שלא "מתחשק לי". ממש כך. כל יום מחדש, שואלת את הגוף מה מתחשק לנו לעשות היום. והתשובות מפתיעות אותי מאוד. כי מה שמתגלה, הוא הדברים שהם "אני", שגורמים לי אושר. למשל, פעמיים קיבלתי תשובה "לשבת מול הים". אז נסעתי לים.

כל שבוע, אני מתרגמת פרק בספר מספרדית. מבחירה. בכיף. אז מסתבר שהתרגום הוא "אני".

כמה פעמים בשבוע, אני מתקדמת בשיטתיות במחקר שלי בספרות ילדים שבדית של המאה ה-19. מבחירה. בכיף. אז מסתבר שהמחקר הוא "אני".

כל יום, עולה בי דחף לתרגל צ'י קונג. אני נהנית מהתירגול. כל יום בוחרת את התירגול שהכי מדבר אלי היום. מבחירה. בכיף. אז מסתבר, שהצ'י קונג הוא "אני".

והנה השבוע, במשך שלושה ימים פזלתי לסל החשבונות הממתין בסבלנות חודשים שאגיע אליו, ושאלתי את עצמי: אני רוצה לטפל בחשבונות? האם זו הבחירה שלי או שאני מרגישה תחושת חובה ומכריחה את עצמי "כי צריך כבר"?

ולא נגעתי בחשבונות, כי אני כאמור ב"דיאטת צריך". נזהרת מאוד לא לעשות שום דבר רק משום ש"צריך" כרגע. כך יום ראשון, יום שני, יום שלישי. ביום רביעי הבנתי, שבאמת מתחשק לי לטפל בהם, זה לא נובע מ"צריך". ושלפתי את מחברת החשבונות שלי, חמודה בצבע ורוד פוקסיה, ואת הניילונית הממויינת הראשונה-בתור, והתחלתי לבדוק ולרשום. בנחת, בלי לחץ, עם הפסקות מתוזמנות בשביל לאכול, לשתות, לנוח ולתלות כביסה.

למחרת, קמתי בבוקר וישר התחשק לי להמשיך. לפתע הצצתי בשעון וגיליתי שכבר עברה השעה עשר בלילה! אופס, נסחפתי!

ביום השלישי כבר תפסתי שוונג והתקדמתי בקצב מהיר יותר, כבר מיינתי עוד ערימה גדולה של דברים שחיכו להיכנס לניילוניות מאוגוסט (4 חודשים), וראיתי את ההר מצטמק לכמות נשלטת של ניילוניות מסודרות שמחכות לתורן.

רק ביום הרביעי שהתחיל בחשק גדול לשלוף את מחברת החשבונות שלי ולהתקדם כבר בניירת, קלטתי סוף סוף שאני נהנית. שזו הבחירה שלי. מרצוני החופשי. בכיף. שחזרה בשמת של פעם, שאהבה לעשות סדר בחשבונות שלה, בשמת שזה ריפוי-בעיסוק בשבילה. זה כבר לא בדחיינות. כבר לא בקושי. כבר לא בסבל. אין מטען רגשי כבד שמונח על החשבונות שלי.

אז מסתבר, שטיפול מסודר בחשבונות הוא "אני". וזה לא מפתיע. רק שחשבתי שהקלילות והשמחה ביחס לחשבונות אבדו לי לתמיד – והנה חזרו אלי.

באהבה,

בשמת

סדר בארון הבגדים: לתרום מה שלא הולם אותי

לא מזמן נחת מייל של עצות-חינם בתיבת הדואל שלי, בנושא הקרוב ללבי: סדר בארון הבגדים! שמחתי לגלות בו את העצה המצויינת של פלייליידי, "לזרוק את כל מה שלא גורם לנו אושר", אבל אז קראתי שהכותבת ממליצה לסדר את "כל הארון בבת אחת, ולא מדף -מדף, מגירה-מגירה".

ואני אומרת: חס וחלילה!

כעצה שיווקית, העצה מצויינת: הקוראות שיפעלו בהתאם להמלצה ימצאו את עצמן במצב של ייאוש וחוסר אונים ויבינו שאין מנוס אלא לגייס לעזרתן את הסטייליסטית בתשלום…

מנסיונה של פלייליידי ומנסיוני, ואולי גם מנסיונך, זה מה שיקרה:

1. כל תכולת הארון תישאר בחוץ לימים ושבועות, כמצבה להחלטה הנמהרת "לסדר את הארון".
2. לחילופין, הכל יידחף ויידחס בחזרה לארון בבלגן מקומט ומעוך, עוד פחות תיפקודי מקודם.
3. הקושי להיפרד מבגדים והקושי להחליט מה באמת צריך ללכת יגרום ל"עייפות החלטות".

מה אני ממליצה?

להתחיל בקטן.
לעשות רק קצת.
אבל כל יום.

מישהו אחר יכול ליהנות מבגד ששוכב אצלך בארון, למישהו אחר יכול להתאים בגד שלא מחמיא לך בכלל, שלא נוח לך, שסתם תופס מקום.

 איך עושים את זה?

טיפ 1#: להחזיק מיכל קבוע וזמין לתרומות. אצלי זו שקית.

טיפ 2#: הוצאת מהארון בגד ללבוש, אך גילית שהוא לא מחמיא לך, בגיזרה או בצבע? שמים בשקית למסירה במקום להחזירו לארון.

טיפ 3#: אפשר לשים טיימר על רבע שעה, ולהוציא תכולה של מדף, או חצי מדף, או כמה קולבים. עוברים פריט-פריט, וכל מה שאנחנו לא אוהבים, לא מתאים לנו, לא נוח לנו, לא מחמיא לנו, לא הולם את מי שאני ברגע זה – נמסור.

טיפ 4#: מדלגים על בגדים אהובים שקשה לנו להיפרד מהם. אין טעם לעשות לעצמנו חיים קשים. קודם נברך אחרים מתוך השפע שאנחנו לא צריכים יותר, שקל לנו לראות שאינו משרת אותנו.

המטרה שלנו היא ארון שמשרת אותנו, שקל למצוא בו בגד מתאים ללבוש בקלות, שמסודר לנוחיותנו.

כל בגד שתופס מקום מיותר בארון – מפריע לנו לראות מה באמת עומד לרשותנו.

ארון גדוש ומבולגן – מפריע לנו להתארגן בקלות וגם מבזבז את זמננו בהתלבטות על בגד כושל.

אם אני לובשת מידה 44 אבל שומרת בארון בגד במידה 36 שהיה טוב עלי לפני עשר שנים ושלושה הריונות, ליום שבו "אחזור שוב למידה הזאת" – זה בגד מאשים, שמעביר עלי ביקורת בעצם קיומו.
הבגדים בארוני צריכים להתאים לי, לא למישהי שהייתי פעם.
בעתיד, כשאשתנה שוב, אקנה לעצמי בגדים יפים וחדשים שיהלמו אותי אז.

לאן תורמים?
חנות ויצ"ו שכונתית, גמ"ח איזורי, מפגשי קח תן, חברה מקושרת, חנות יד שנייה שמקבלת תרומות או חברה שיכולה להעביר לחנות כזאת, וכמובן – חברים ובני משפחה שישמחו לקבל מאיתנו בגדים, למשל אם יש להם ילדים בגודל קטן במעט מילדינו.

באהבה,
בשמת אבן-זהר

(אהבת? ניסית? תשתפי אותי?)

נכון שצריך פעילות גופנית? אבל אין לי זמן!

אמהות רבות משתפות אותי בתיסכול שלהן ושואלות אותי: "אולי יש לך איזה טריק של סדר ואירגון?"
בטח שיש.
בשיא הפשטות, זה הטריק:
להתחיל בקטן.
לעשות רק קצת.
אבל כל יום.

שימי טיימר על 5 דקות. היום יש טיימר בכל נייד. צאי מהדלת ותתחילי ללכת, לא משנה לאיזה כיוון. אצלי לדוגמא ההליכה מתחילה בירידה של שלוש קומות במדרגות.
הטיימר צפצף?
זהו. גמרת את הפעילות הגופנית להיום. חזרי הביתה.
שימי לב שאם הלכת חמש דקות רצופות לאנשהו – ברגע שמצפצף הטיימר שלך, את נמצאת במרחק 5 דקות מהבית. אז עכשיו גם הדקות בחזרה נחשבות לך. הרווחת 10 דקות ספורט. זה ממש המון בתור התחלה.

גשם ולא בא לך לצאת?
שימי טיימר ותתחילי לעשות סיבובים בבית שלך.
או תקפצי על רגל אחת ואז תחליפי לרגל השנייה.
תרדי במדרגות עד למטה ותעלי בחזרה הביתה… "אימון מדרגה" בחינם…

הילדים נתלים עלייך?
צרפי אותם לתירגול: ילדים קטנים יכולים לשמש כמשקל להגברת התועלת של האימון. אם מקפידים לשאת אותם באופן שמאזן את המשקל על גופך (שק קמח למשל).

כמה זמן עושים "רק 5 דקות"?
או. זו נקודת מפתח בשיטה.
כל זמן שזה מה שמניע אותך, את עושה רק חמש דקות. הקלילות הזאת, "אה, זה כלום, רק חמש דקות", היא המפתח.

אם אפילו חמש דקות הן יותר מדי בשבילך – אפשר להתחיל משלוש דקות. או דקה!

מתי מוסיפים יותר דקות?
אך ורק כשעולה בך דחף לעשות יותר –
אבל מלה של אזהרה – הדחף חייב לבוא אך ורק מתוך כיף. כי בא לך. במלוא מובן המלה. לא כי את חושבת ש"חמש דקות לא יעשו כלום וזה לא מספיק ואת צריכה כבר להעלות את רף המאמץ". לא ולא.
המניע היחיד שמותר להקשיב לו: כיף כיף כיף: כי את מרגישה מלאה חיים, חיוניות, קפיציות ושמחה ומתחשק לך ליהנות עוד קצת.

וגם אז, חשוב ביותר להוסיף רק קצת. לא יותר מחמש דקות. מה שחשוב הוא להישאר עם טעם של עוד, כדי שגם מחר יתחשק לך לצאת "רק לחמש דקות". אם מוסיפים יותר מדי מוקדם מדי, התוצאה היא שבמקום לבנות הרגל חדש של פעילות גופנית שאפשר לבנות עליו – אנחנו דווקא נשברים ומפסיקים.

 

באהבה,
בשמת אבן-זהר

(אהבת? ניסית? תשתפי אותי?)

אז אתמול הייתי במס הכנסה… – הגיגים על דחיינות ופחדים

מס הכנסה היו צריכים לעדכן משהו בתיק שלי. מסרתי להם את כל המסמכים הרלבנטיים, ובכל זאת שלחו לי טופס שגוי.

מובן, שקודם כל "נפלתי" לביצת הפחדים הרגילה והמוכרת: אוי, הם לא עשו מה שביקשתי, אוי, יש איזו בעיה ועכשיו יעשו לי צרות, אוי, אני לא יודעת אילו טפסים חשוב שאביא אליהם, אוי, איפה שמתי את הניירת שצריך להביא, אוי, אולי אני צריכה כבר להכין ולסרוק מראש את כל הטפסים לפני שאני הולכת אליהם, אוי איזה סיפור, אוי זה בטח ייקח המון זמן, אוי אין לי זמן, אוי אני לא יודעת למי ללכת, אוי מה לעשות…

כן, ככה זה נשמע, הטירטור הזה בתוך הראש, אבל מי בכלל רוצה להקשיב לו. ברגע שאני קולטת את ה"אוי" הראשון, ומרגישה את המועקה הראשונה בבטן – ישר אני דוחה…
תעזבו אותי בשקט… לא עכשיו…

ומה כל זה בסך הכל?
פחדים.
פשוט פחדים.
ומה עושים עם הפחדים, אם אנחנו רוצים להפסיק את הדחיינות ולטפל בחיים שלנו?

1. אומרים להם תודה. תודה שבאתם, אתם רק רוצים להגן ולשמור עלינו מאכזבה, מכישלון, מטעויות.
אז תודה. באמת חשוב להודות, כי הודייה על מה שיש, גם על מה שנראה רע, מחזקת אותנו.
2. נושמים. איך? קודם נושפים החוצה את כל האוויר, מוציאים את כל הפחדים והמועקות החוצה. ואז, אחרי שהוצאנו הכל, מתפנה מקום לנשימה בגוף ואפשר לשאוף פנימה אוויר חדש ורענן שנותן כוחות חיים.
3. פועלים. עושים רק דבר אחד. דבר אחד קטן ולא מושלם. ובדרך מזכירים לעצמנו: צעדים של תינוק. רומא לא נבנתה ביום אחד.

בשלב הראשון, אספתי את הניירת שאקח איתי במקום אחד. כל פעם הוספתי עוד משהו.
בשלב השני, הכנסתי את מה שאספתי לתוך מעטפה.
בשלב השלישי, סימנתי ביומן בוקר פנוי לנסוע למס הכנסה.
בשלב הרביעי, הכנסתי את המעטפה שהכנתי לתיק, ונסעתי למס הכנסה.

כשהגעתי לשם, שאלתי במודיעין לאן ללכת אבל הם לא ידעו. אז פשוט הלכתי לפקידה שטיפלה בעניין שלי בעבר, ואמרתי לה מה אני צריכה. היא ידעה למי לשלוח אותי.
למה פחדתי כל כך שאין לי מושג למי ללכת? כל מה שצריך לעשות הוא, להגיע לאדם הלא-נכון, והוא כבר יפנה אותך לאדם הנכון…

ככה הגעתי לפקידה נחמדה, שטיפלה בי יפה וסידרה הכל. תוך שעה מרגע שעליתי על האוטובוס למס הכנסה – כבר ישבתי באוטובוס חזרה.

אז מה עזר לי להתגבר על הפחדים ועל הדחיינות, ולפעול?

– החלטה: החלטתי שהמשימה חייבת להתבצע.
– צעדי תינוק: לחלק את המשימה לשלבים קטנים מאוד.
– מקום לכל דבר וכל דבר במקום: לסדר בבית מקום מיוחד למשימה. במקרה הזה, לרכז את הניירת שאספתי במקום אחד.
– היומן: בדקתי ביומן מתי אוכל לנסוע, סימנתי וביצעתי לפי התוכנית.
– בקשת עזרה: כשהגעתי למס הכנסה, התגברתי על הפחדים שלי בכך שביקשתי עזרה מכמה סוגים של פקידים, וכך באמת הגעתי לאדם הנכון.

באהבה,

מבשמת אבן-זהר

נמאס לי להעיר לילדים כל היום על הבלגן

אמא לשישה כתבה באתר "באופן טבעי" בדף "תפילת הדרך":

ויש המון בלגאן של הילדים. מטריף.
התכתבתי כאן כבר ארוכות עם בשמת בנושא, אבל נראה שכדי ליישם את העצות אני צריכה לחזות בכל התרחשות בלגאן בזמן אמת. כי אחר כך אני נגררת ל"מי השאיר את ה…?" ו"מי לכלך את ה…?", וזה כמובן אליהו הנביא. ואם אבקש מהתייר המזדמן לסדר – "אבל זה לא אני", ובסופו של דבר אם אתעקש, כנראה שיסדר, אבל כמה אנרגיות…
מרגישה שכל היום מעירה: "קחו את הנעליים מהסלון", "קחו את הילקוטים מהכניסה לבית", "תאספו את הניירות מתחת לשולחן", "תפנו את הכלים"…

כתבתי ל"אם לשישה" כמה טיפים, והחלטתי – לטובת הציבור הרחב – לשתף אותם באתר שלי.
היתרון של "טיפים" שהם קצרים וממוקדים.
אני ממליצה לגשת ליישום מתוך גישה של סקרנות, עניין, שעשוע וקלילות: "מעניין מה יעבוד לי". כאשר נזכרים בטיפ, מנסים ליישם:

1. תנסי לתפוס את עצמך באמצע השאלות המיותרות האלה "מי…", ולהפסיק. אפילו באמצע מלה. אפילו מותר לומר: "אופס, התבלבלתי. לא חשוב מי".
2. טוב ונכון לבקש מהילדים לסדר. במקום הערות ואנרגיות לא נעימות – בקשות ונעימות.
3. אם את רוצה שהשיוויון ייראה, אפשר ללכת לפי הסדר ולבקש מכל אחד משהו אחד.
4. אפשר גם ממש ברגע שאת רואה בלגן אחד – לקרוא לכולם לגיוס כללי (את יכולה להסכים איתם על סיסמת גיוס, רצוי לא "נחש צפע" אבל אפשר להשתמש במשרוקית מצלילי המוסיקה. כאשר כולם מתייצבים, את מחלקת משימות. קודם משפט פתיחה: "אוקיי, גיוס כללי, כולם לעמדות! ההגנה על הבית מתחילה!" (הדימוי הצבאי פה הוא סתם המצאה). במלים אחרות, משפט הפתיחה = סיפור מסגרת לגיוס הכללי.
5. יצירתיות ומשחקיות: בסעיף הקודם המצאתי דימוי של גיוס להגנה. תמציאי חופשי – תשתמשי במשחקים שהם אוהבים, בדמויות מסרט שהם אוהבים, במסגרת של סיפור שהם אוהבים, לא משנה מה, ואפשר להחליף כל יום או לחזור על אותו משחק ברצף, לפי האינטואיציה שלך. ילדים אוהבים מאוד לשחק תפקידים בסרט או בסיפור, ואם תעשי מזה משחק מלהיב, יהיה יותר שיתוף פעולה.
6. חלוקת המשימות: לייחד לכל אחד משימה מוגדרת ופשוטה. גיוס כללי עוזר גם למוטיבציה וגם לתחושת השיוויון: "אנסטסיה, תאספי בבקשה את הניירות שמתחת לשולחן, ברתולומיאוס, תפנה בבקשה את הכלים…."
7. כאשר ילד אומר "אבל לא אני עשיתי…" את אומרת, וחוזרת ואומרת כמו מנטרה כל פעם שהתלונה עולה, שהפסקת לשאול "מי עשה את זה". לא חשוב מי עשה. אני צריכה עזרה עכשיו, וביקשתי ממך.
8. בהמשך לטיפ הקודם, שמציע להיעזר ביצירתיות: אפשר לענות גם מתוך המשחק שהמצאת או סיפור המסגרת שמצאת. לדוגמא: "אני הרמטכ"ל פה וגייסתי אותך לתפקיד".
9. כאשר ילד מתלונן: "אבל למה תמיד אני", זה סימן שהוא לא שם לב למה שביקשת מאחרים. אפשר פשוט להראות לו את השיוויון: "מאחותך ביקשתי זה וזה ומאחיך ביקשתי זה וזה. לכל אחד חילקתי משימות וזו המשימה שלך כרגע".
10. אם מישהו שונא במיוחד משימה מסוימת, את יכולה לעשות טבלה במקום גלוי. כל אחד ירשום בה בעצמו (בעצמו! כדי לחסוך לך!) את שמו וליד זה ימלא בטור א' "המשימה הכי אהובה עלי בבית" ובטור ב' "המשימה הכי פחות אהובה עלי בבית" (רצוי לא להכניס להם מלים שליליות לפה), ואת תשתדלי להתחשב בזה בחלוקת המטלות. ואם יש כמה ששונאים את אותה משימה אז הם יתחלקו בה לפי התור, בזמן שמשימה שכולם אדישים אליה (היא לא הכי אהובה ולא הכי פחות אהובה) אין מניעה לבקש מאותו ילד שוב ושוב בלי שתהיי מוכרחה לזכור שהיא בעייתית.
11. ככל שתפתחי יותר בטחון פנימי בתוכך, שאת מפסיקה להתעסק באשמה (מי אשם, מי עשה את זה וכל מה שקשור לזה) ומתחילה להתעסק בפתרון; ככל שהדגש שלך יהיה פחות על האכזבה מהילדים שבילגנו, ויותר על ההתמקדות בשאלה המעשית והפרקטית "מה אני רוצה שייעשה כרגע", כך יהיו פחות תגובות שמנסות להתנער.
12. ככל שתביני בצורה עמוקה יותר שזה לא רק לטובתך, אלא גם לטובתם שהם יגוייסו על בסיס קבוע לעזור לארגן את הבלגן בבית – כך יהיו פחות תגובות שמנסות להתנער.
13. בטחון פנימי עמוק בצדקת הדרך ודגש מעשי, ללא רגשות שליליים כמו אכזבה, תיסכול וכעס, יעזרו יותר מכל לגייס לך עזרה. ילדים מבלגנים. זו עובדת חיים. ובית עם ילדים קטנים לא יכול שלא להתבלגן. חבל לבזבז אנרגיות מיותרות על התיסכול מזה – עדיף להתמקד בעובדות חיים אחרות: במצב כזה, כל אמא זקוקה לעזרה. חשוב וכדאי שכל ילד ילמד להשתתף באירגון הבית. חשוב ובונה אופי שכל ילד יידע מה, איך ומתי עושים. טוב לילד לרכוש נסיון ולהתלמד תחת כנפי אמו המדריכה אותו במעשיות ובאהבה.
14. לשמור על טון נעים, מבקש ומכבד. להיזהר מהטון המתעצבן, הנוזף והתובע (קל להגיד, אני יודעת … אבל אנחנו בשיפור מתמיד, נכון?)
15. רצוי לבקש משימות קטנות. אם כל פעם הגיוס הוא למשימה שאפשר להספיק עד שלוש דקות ואת שמה טיימר לשלוש דקות בלבד – הם לומדים בהדרגה שזה ממש קצר. ומתנגדים פחות.
16. חשוב לבקש לא כאשר את נחה, או נראית להם כאילו את נחה (למשל, כשאת מיניקה לפעמים נדמה להם שאת לא עושה כלום…) אלא כאשר את עושה משימה משל עצמך: "אני הולכת לרחוץ כלים. הנה נראה כמה אני אספיק בשלוש דקות". לא אסביר את זה כאן אבל זה טיפ חשוב.
17. תחרות נגד השעון היא תמריץ חיובי וכך גם "כמה מהר אפשר לאסוף את הניירות" או "להחזיר את הנעליים". מי שניצח את השעון הרוויח כי זה על בסיס "גומרים הולכים" (כשגומרים את מה שצריך לעשות, משוחררים, כך שיש תמריץ לסיים במהירות). את למשל יכולה להגיד "הנה שמתי טיימר על שלוש דקות ונראה אם אני אספיק לרחוץ את כל הכוסות. למקומות-היכון-צא!"
18. מדגישה שוב: משחק. כיף. תחרות לנצח את השעון. כולם אצים רצים לחסל את המשימות. משימות קצרצרות. אם אפשר גיוס של דקה או של שתי דקות, אחלה. ובלי רגשי אשמה. המון גיוסים קטנים של שתי דקות.
19. אחרי שילד מגוייס יום יום, כל פעם מחדש, לשים את התיק במקום, כל יום, כל יום, וכל יום את מבקשת בסבלנות כאילו לא ביקשת אותו דבר אתמול, כאילו אין לך ציפייה שיזכור – יש סיכוי ממש לא רע שאחרי חצי שנה, תשמעי איזה צאצא או צאצאית אומרים לך בנימת ניצחון: "כבר שמתי במקום! ברגע שחזרתי מבצפר!" או שהם יכריזו על זה מייד בהגיעם הביתה.
20. את מצידך מתחילה לשים לב, אם ילד שלך הפנים שבכל מקרה יבקשו ממנו לשים את הנעליים או את התיק במקום, ויעשה את זה בלי הכרזות. במקרה כזה את פשוט מחבקת ומנשקת ואומרת "איזה נחת! צדיק שלי!" (במגזר של אם לשישה, "צדיק" הוא שבח מקובל. הרעיון הוא שכל אחת תבחר את השבח שמתאים למשפחה שלה, כמובן).
21. נושא השבח מביא אותי לעניין הפרס: תמיד נעים ומנומס להגיד תודה, ולתת פרסים של חיבוקים, נישוקים, או "עכשיו יש לי זמן לפטפט איתך קצת כשאני רוחצת כלים/מבשלת/תולה כביסה כי עזרת לי במשימה זו-וזו". הפרס חייב להיות מגע אוהב ותקשורת אנושית אוהבת, לא משהו חומרי. הפרס על שיתוף הפעולה הוא אמא רגועה, מקשיבה, אוהבת ומחבקת. הפרס על התנהגות אוהבת הוא תגובה אוהבת. הוא חיזוק של הקשר, הוא חיזוק של היחסים. לא גמול חומרי, שהוא למעשה ההיפך מביטוי של אהבה (מורכב אבל לא אכנס לזה).

כי מה המסר?

ההתגייסות למען אמא, מגדילה את הכוחות של אמא.

ההתגייסות ושיתוף הפעולה עם אמא, מגדילים את חלונות הזמן של אמא לשתף פעולה עם כל ילד.

אם כולם עובדים ביחד בבית, וגם חוסכים בלגן מראש (כי שמים במקום, כי לא מלכלכים וכו') אז לאמא יש גם מצב רוח יותר טוב וגם פשוט היא פחות מותשת וטרודה. אם את אמא לשישה קטנים, אני מזכירה לך שאמנם מתחילים מדברים כמו לשים את התיק ואת הנעליים במקום, אבל לאט לאט הם ילמדו גם לערוך שולחן, לפנות שולחן, לשטוף כלים, להוריד, לקפל ולפזר את הכביסה – דברים שהם מעבר לרדיפה המתמדת אחרי הבלגן, דברים שבאמת חוסכים זמן כאשר הם נעשים במקביל ולא אך ורק על ידך.

המסר הוא שכל דבר שכל אחד מכם עושה למען המשפחה – הוא ביטוי של אהבה.
בזה שאמא שוטפת את הכלים למען כולם, אפילו שלא אמא לכלכה את הצלחת הזאת – היא מבטאת אהבה למשפחה שלה.
בזה שילד אוסף את הניירות או מפנה שולחן ומביא לאמא את הכלים לשטיפה או מעביר סמרטוט לח או מפריד את הכביסה שלו מהערימה – הוא מבטא אהבה לאמא ולמשפחה.

וברגע שאת הופכת את הכל א. למשחק וב. לביטויי אהבה, את הופכת את זה לקל יותר. עבור כולם.

והטיפ האחרון:

♦ "למה אני צריך… וגו'" – "כי אני אמא שלך, שאתה אוהב, ואני ביקשתי ממך"

שימי לב: זה מפני שהוא אוהב אותך, לא מפני שאת אוהבת אותו. זה לא תשלום על אהבת אם, זה לא פולני – זה מפני שאת יודעת שהוא אוהב אותך, אין על זה עוררין בכלל, וככה מבטאים אהבה. בזה שעושים משהו שהאהוב מבקש ממך. ואת מצדך מבטאת אהבה כלפיו, בזה שלא ביקשת משהו גדול מדי, ביקשת משהו שהוא לפי גודלו של הילד. ואת גם אומרת לילדה "ביקשתי את זה ממך כי אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה. מאחיך הקטן אבקש משהו אחר, שבכוחו לעשות".

"אם לשישה" המשיכה והקשתה:
הלזכור הזה הוא אבן נגף בהתקדמות שלי.
אבל אני רואה שעם הזמן ועם הקריאה הרגלים מהסוג שאת מדברת עליהם מחלחלים
תמיד ואצל כולם, ההרגלים מחלחלים "עם הזמן ועם הקריאה".
בלי הלקאה עצמית, כן? בלי רגשי אשמה. היישום תמיד יתחיל בקטן, ובהדרגה יגדל. התהליך תמיד לא-לינארי, אלא כמו שתינוק לומד ללכת: צעד קטן, נפילה על התוסיק. חמישה צעדים, אחר כך שוב זחילה.

עוד שאלה "אם לשישה":
בשמת, כתבת: "חשוב לבקש כאשר את עושה משימה משל עצמך: 'אני הולכת לרחוץ כלים. הנה נראה כמה אני אספיק בשלוש דקות'. לא אסביר את זה כאן אבל זה טיפ חשוב".
התכוונת שאומר את זה בקול רם או לעצמי בלב?

בקול רם.
יש פה שני חלקים:
את מבקשת כאשר את בעבודה ולא במנוחה. זה החלק החשוב. הילדים רואים שגם את עושה משהו. את לא הבוס שיושב על הכורסא ומחלק הוראות. יש לזה אפקט.
על זה טיפ נוסף: את מצטרפת לאתגר. המשימה שלך לרוב גדולה יותר משלהם (שטיפת כלים, תליית כביסה וכדומה), לכן את "מתחרה נגד השעון" רק על חלק קטן ממנה: רק הכוסות, או רק… משהו. אבל גם את, בתחרות.
בשני המקרים – כולם עובדים שכם אחד. כולם באתגר. וכולם בתחרות לא זה נגד זה אלא מול השעון, שזה סוג של ביחד.

בהצלחה!
בשמת אבן-זהר

אם הרגשת שהרשימה שלי דיברה אליך
ומצאה חן בעיניך
מאוד אשמח לשמוע ממך בתגובות, כאן למטה:

מקום לכל דבר וכל דבר במקום

זה העיקרון החשוב ביותר לתחזוקת הבית והחיים, גם מבחינת הסדר בבית וגם מבחינת אירגון הזמן.

מדוע?

כי בתוך העיקרון הזה מקופלים הרבה מאוד נושאים שכרגע גוזלים מאיתנו את הכוחות והזמן שלנו:

• חלק מהבלגן נובע מחפצים שאין להם בעצם מקום בבית
• חלק אחר מהבלגן נובע מחפצים שהונחו לא-במקום
• הרבה זמן מתבזבז בחיפושים: "איפה המפתחות שלי?!"
• הרבה לחץ, מתח וסטרס נגרמים לנו גם מדברים שהלכו לאיבוד, גם מאי הסדר, גם מזה שקשה למצוא מחט בערימת שחת כשמחפשים

העיקרון של "מקום לכל דבר וכל דבר במקום" מקפל בתוכו 3 חלקים חשובים:

1. לכל דבר יש מקום משלו (לא זרוק סתם)
2. רכשנו הרגל לשים כל דבר במקום שלו תיכף ומייד (לא נניח אותו "בינתיים" בהיסח הדעת ואז נשכח היכן הוא)
3. אין לנו בבית דברים שאין להם מקום (אין חפצים מיותרים, שאנחנו לא זקוקים להם ולא משתמשים בהם)

לצורך החלק הראשון – אנחנו מתחילים להתבונן בבית שלנו מזוית ראייה חדשה:

• מה המקום המתאים לחפץ הזה?
• האם המיקום הנוכחי שלו "עובד" בשבילי? (רמז: אם לחפץ יש מקום, אבל לא שמתי את החפץ במקום שלו, אולי המקום פשוט לא עובד לי ועלי למצוא מקום טוב יותר?)

לצורך החלק השני – אנחנו מתחילים לרכוש הרגל חדש לשים את החפץ במקום.

לצורך החלק השלישי – אנחנו מתחילים למיין, לנפות ולפנות מביתנו חפצים מיותרים.

מהם החפצים החשובים ביותר שצריכים מקום בבית?

• המפתחות
• הניידים והמטענים
• התיקים (והארנק)
• הנעליים
• המשקפיים (-:
• בחורף: המעילים והמטריות

מדוע אלה החפצים החשובים ביותר?

• כי הם חיוניים ויומיומיים
• כי החיפוש אחריהם גוזל זמן רב וגורם למתח, לחץ ואיחורים
• כי הם מהווים נתח נכבד מהגורמים לבלגן בבית

אז מה המשימה שלנו?

לחשוב על ההרגלים של בני הבית, ולזהות את המיקום הטוב ביותר לחפצים האלה.

אולי צריך להמציא מיקום חדש, לתלות קולב על הקיר, או לשנות את המקום הנוכחי.

אולי צריך למצוא מקום למפתחות (המפתחות שלי נעוצים במנעול העליון בדלת, ושאר המפתחות תלויים על "מפתח המפתחות" שליד הדלת – פתרון שלא מתאים לאיזורים מוכי-גנבים).
אולי צריך למצוא מקום מתאים לניידים ולמטענים (אצלנו זה בארון הספרים בסלון, מאחורי האורגנית, וכולל לא רק את מטעני הניידים, אלא גם את המטענים למצלמות ולסוללות הנטענות).

כשנמצא מקום שמתאים לנו, נצליח יותר להשתמש בו.

באהבה,
מבשמת

 

אם הרגשת שהרשימה שלי דיברה אליך,
ומצאה חן בעיניך
מאוד אשמח לשמוע ממך בתגובות, כאן למטה:
בשמת אבן-זהר

הכי שנאתי לפנות את מייבש הכלים

בבישול יש יצירתיות.
בשטיפת כלים יש משחק במים.
בהכנסת המצרכים למקרר ולארונות יש שילוב בין פתיחת מתנות לבין פאזל…

אבל פינוי מייבש הכלים היה רק מעצבן. אני אפילו לא יודעת למה. אבל שנאתי לעשות את זה, וכתוצאה מכך גם דחיתי ל"אחר כך".

התוצאה היתה שרשרת של חוליות תקועות:
כיוון שמייבש הכלים היה מלא, ואני אפנה אותו "אחר כך" – אז לא שטפתי את הכלים שהיו בכיור.
כיוון שהכיור היה מלא כלים – אז לא התחשק לי לבשל, אז "אחר כך".
כיוון שלא התחשק לי לבשל – אז הכנת הארוחות נדחתה, ל"אחר כך".

וכך יצרתי פקק תנועה במטבח שלי, כתוצאה מזה ששנאתי לפנות את מייבש הכלים.

מצב העניינים הזה לא מצא חן בעיני. לא ייתכן שאני, שמלמדת סדנאות סדר ואירגון בבית ובחיים, לא אשתלט על נושא מייבש הכלים, חשבתי לעצמי. מצד שני, הי, זה לא שאני מסודרת ומאורגנת מלידה ש"יורדת אל העם" ללמד אותו את תורת ההתארגנות. אני באה מהשטח, מהקשיים, מההתמודדות.

אז הנה לי אתגר:
איך להתמודד?

ההבנה הראשונה היתה, שאני רוצה לעשות שינוי.
באיזה שינוי מדובר? מדובר ביצירת הרגל חדש.

האם כדי ליצור את ההרגל החדש, לפנות את מייבש הכלים בזמן, אני צריכה לנזוף בעצמי, להכריח את עצמי, להשתפר ב"משמעת עצמית"?

לא. בהחלט לא.
זו לא הדרך שאני מלמדת.

אני מאמינה, שדרך האשמה והביקורת העצמית לא הובילה אותנו מעולם לשום מקום טוב. גם אם מה שאנחנו נוהגים לכנות "משמעת עצמית" (כפייה עצמית, יותר מדוייק לדעתי) עובדת מדי פעם, או אפילו למשך תקופה מסוימת – במוקדם או במאוחר היא תתמוטט עלינו.

מדוע?
כי אין בה בנייה מן היסוד, מבפנים, של רצון, של הרגל טוב, של משהו שמושך אותנו קדימה.
להיפך. יש בה משהו שפוקד עלינו, שמכריח אותנו, ולכן דוחף אותנו לתחושת חובה לא נעימה.

אני מאמינה בדרך הפוכה:
בדרך הרוך כלפי עצמנו, ההבנה לקושי שלנו והקבלה למצוקה שלנו.

אז בשלב הראשון, הכרתי בעובדה שאני פשוט לא אוהבת לפנות את מייבש הכלים.
ממש הרשיתי לעצמי להגיד את זה בקול רם: "איזה באסה, איך אני שונאת לשים את הכלים במקום!"
מותר לי!
מותר לי לא לאהוב את זה.
מותר לי להתבאס.
מותר לי להגיד את זה.
אני כבר גדולה ומותר לי! אני בעצמי הרשיתי!

בשלב השני, הכרתי בעובדה האמיתית לא פחות, שהרגשות שלי כלפי פינוי המייבש לא מועילים לי. אני רוצה שינוי. אני רוצה להחזיר את הכלים היבשים למקומותיהם, בזמן, למרות הבאסה.

בשלב השלישי, בחרתי את הזמן המשמעותי שאתחיל להנהיג בו את ההרגל החדש שלי:
שיגרת הבוקר שלי.

בשלב הרביעי בחרתי כיצד אנהיג את ההרגל החדש:
בצעדים קטנים, צעדים של תינוק.
החלטתי שברגע שאני נכנסת למטבח בבוקר, אתחיל לפנות את מייבש הכלים – אבל לא החלטתי לפנות את כל הכלים.

עם הטריק החדש שלי, החלטתי שאני "רק אפנה את הצלחות".
או "רק את הסירים שנמצאים מעל לכלים".
או "רק את הכלים שתלויים" (3 סירים עם ידיות, 2 מחבתות, הששת שלי, הפומפיה והמסננת – כולם תלויים בנוחיות וקל מאוד להחזיר אותם למקום).

וכך, כל בוקר הסברתי לעצמי בעדינות ובחביבות שאני "לא אעשה הכל עכשיו" אלא "רק…".
וכך כל פעם באתי לעשות עוד חתיכת "רק".
הרי זה לא מעיק "רק להחזיר 4 ספלים למדף ". זה קטן.
הרי לא בעייה "רק לשים את הסכינים בתבנית הסכו"ם". זה בקטנה.

התקדמתי צעד אחר צעד, עד שבסופו של דבר המייבש כולו התרוקן מכל כליו, ועמד מוכן ומזומן לקבל אל תוכו את הכלים הבאים, אחרי ארוחת הבוקר.

כך עשיתי במשך כמה שבועות.
כל פעם, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, עם הרבה סלחנות והרבה סבלנות, הרבה הכלה והרבה עדינות כלפי עצמי וכלפי הקושי שלי.
לא נלחמתי בהתנגדות שלי להחזיר את הכלים למקום.
זרמתי איתה.
אמרתי לה "בסדר, אז רק נשים 3 כלים במקום עכשיו"…

והנה, יום אחד נחתה עלי תובנה מפתיעה ומדהימה:
תפסתי את עצמי מסיימת את פינוי כל מייבש הכלים מבלי משים, ונהנית מזה!

איך קרה דבר כזה?!

יותר מזה, לא זו בלבד שנהניתי להחזיר את כל הכלים למקום, אלא שכאשר התחלתי לפנות את המייבש הרגשתי כאילו אני משחקת "דוקים", כי צריך להרים את הכלים בסדר הנכון, שלא ייפול אף כלי שנשען על כלי אחר.

ולא זו בלבד שנהניתי מעצם המשחק "להחזיר את הכלים למקום" (משחק?! משחק?!?! איך הפעולה הכי שנואה עלי במטבח הפכה לה לפתע למשחק כיפי?),
אלא שגיליתי שפינוי הכלים עושה לי סדר בראש.
עם כל כלי ששמתי במקום, התבהר לי מה אני הולכת לעשות עוד מעט, מה השלב הבא, התאפסתי יותר ויותר על היום שלי, היתה לי תחושת רווחה ומיקוד בראש.

לצד השמחה וההנאה מהגילוי והשינוי,
הטרידה אותי העובדה שלא אוכל עכשיו להסביר למשתתפי הסדנאות שלי ולקוראי האתר שלי,
איך עשיתי את זה.
איך עברתי צד בלי לשים לב.
עכשיו איך יידעו גם הם לעשות את השינוי בחיים שלהם?

ופתאום הבנתי איך עשיתי את השינוי.

עשיתי אותו בזכות העובדה שהפסקתי לחשוב על פינוי הכלים מהמייבש.

הפסקתי לחשוב על זה.
התחלתי "פשוט לעשות".
הפסקתי להתעסק בזה.
פשוט עשיתי.
הפסקתי להרגיש את הרגשות השליליים שהיו לי.
העובדה שקיבלתי אותם, גרמה להם להתמוסס ולהיעלם.

המהפך התרחש בדיוק באותם ימים שלא שמתי לב, כי פשוט עשיתי.
עשיתי בפשטות.
בלי להתבחבש, בלי להעמיס רגשות לא רלבנטיים על פעולה פשוטה ויומיומית.
וזו כל התורה כולה על רגל אחת.
נעשה.
(ונשמע).
לא רק מפני שה"נעשה" קודם ל"נשמע" (לכאורה, סדר לא הגיוני, שכן כדי "לעשות" אמורים היו בני ישראל קודם לשמוע, מה לעשות), אלא מפני הפשטות שמתבטאת פה בנכונות השלמה והתמימה לעשות.

באהבה,
בשמת

ד"ר בשמת אבן-זהר

 

 

אם הרגשת שהרשימה שלי דיברה אליך,
ומצאה חן בעיניך
מאוד אשמח לשמוע ממך בתגובות, כאן למטה: