הטיפול בדחיינות

איך התמודדתי עם הדחיינות? מהם הכלים שלנו?

הדבר הראשון שעשיתי היה לסמן מטרה לעצמי: לסלק את הדחיינות מהחיים. זו היתה בראש ובראשונה הצהרת כוונות לעצמי, שאני רוצה שינוי, וציור בדמיון של השינוי שאני רוצה.

לאחר שסימנתי את המטרה, התחלתי לפעול לכיוונה בעזרת השקעת מאמץ ישיר ומודע להתקדם בפרוייקטים קטנים, בינוניים וגדולים שדחיתי, בעזרת הדברים שלמדתי מפאם ופגי, מפלייליידי, מדיוויד אלן ומאחרים:

– להתקדם במשימות. חמש דקות כל יום – אבל להתקדם (העיקר לעשות משהו!).

– לחלק לשלבים קטנים ולהתקדם שלב אחרי שלב תוך התעקשות שלא לראות את גודל הערימה אלא אך ורק את השלב הבא.

– לגייס כל עזרה שיכולתי: חברה שנתנה תמיכה בטלפון, חברה שבאה אלי הביתה לשבת לידי כשאני מבצעת משימות שהיו לי קשות ומלוות בפחדים, וכדומה.

– לקחת איתי את המשימה הנוכחית לכל מקום שהלכתי כדי לבצע אותה במקומות אחרים. בין היתר, סידרתי לעצמי תירוצים לשבת במקומות אחרים כדי להתקדם במשימות שלי: למשל, קבעתי עם חבר טוב בבית קפה, כל אחד מאיתנו עם המחשב האישי שלו, וכל אחד מאיתנו ישב על פרוייקט שלו. בסיטואציה הזאת היה לי קל להתקדם במשימה שלי, שבבית לא הצלחתי להתקדם בה אפילו דקה.

– התאמצתי לא לחשוב על דברים יותר מדי אלא להכנס לגישה של "פשוט לעשות"! ככל שעשיתי יותר, אפילו דברים קטנים, כך הצלחתי יותר "פשוט לעשות" את הדברים הבאים. כשאני כותבת "התאמצתי" הכוונה באופן מעשי לכך שכאשר המחשבות המדאיגות והחרדתיות נכנסו לי לראש והתחילו לטחון שם, ממש דחיתי אותן במאמץ הצידה, סירבתי לתת להן מקום, והחלטתי במודע "פשוט לעשות". לא תמיד זה הצליח, וזה עבד יותר בדברים הקטנים, אבל כל הצלחה כזאת שימשה לי קרש קפיצה להצלחה הבאה, כי כבר יכולתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת.

– נתתי הכרה לעצמי על ההתקדמות שלי. למדתי להסתכל על חצי הכוס המלאה (מה שכבר עשיתי, ולהגיד לעצמי כל הכבוד על זה) מאשר על חצי הכוס הריקה (מה שעדיין נשאר).

– כל הזמן הזכרתי לעצמי: צעדי תינוק! רומא לא נבנתה ביום אחד! במשל הצב והארנב, הצב הוא שמנצח במירוץ!

– לא נבהלתי מגודל המשימה שלקחתי על עצמי גם בזכות העובדה שלא ניסיתי אפילו לבצע את "הכל בבת אחת" או לעשות את זה ב"פעם אחת וגמרנו". מראש לקחתי בחשבון שהדברים יתבצעו צעד אחד צעד.

בהתחלה, דאגתי. כל הזמן היה לי נדמה שאמנם היום הצלחתי להשקיע את החמש דקות שלי, היום התקדמתי באיזה פרוייקט, אבל בטח מחר הכל ייפול ומי יודע מתי אחזור לזה. לאט לאט, המרחק בין הימים שהתקדמתי התקצר, נעשיתי יותר עקבית. ראיתי שגם כשאני נופלת, אני קמה. ראיתי שאני כל הזמן מתקדמת. אפילו לאט. אפילו קצת. אבל מתקדמת. ראיתי את המשימות מושלמות אחת אחרי השניה. וזה עודד אותי להאמין.

כל שבוע מגיע יום חמישי.

עשרה שבועות נזקקתי לעזרה, לחברה שתשכים אותי בטלפון כדי שאתחיל לבצע את תוכניתי לנקות את הבית בימי חמישי. עשרה שבועות פחדתי כל פעם שלא אצליח לקום ולעשות ללא עזרה. ובשבוע האחד עשר כבר היה לי בטחון. כבר הבנתי, שכל שבוע מגיע יום חמישי. שאני מנקה את הבית ביום חמישי. יהיה בסדר. יום חמישי יחזור תמיד. וגם אם יש שבוע שבו אני לא בבית ולא ניקיתי – אין צורך לדאוג. גם בשבוע הבא יהיה יום חמישי! ואני אנקה אז!

[הערה: נושא הדחיינות נידון במפגש השלישי, כי הוא רלבנטי במיוחד לנושא עומס החפצים בבית ולנושא הניירת וההתמודדות איתה. כמו כן הוא קשור קשר הדוק לפרפקציוניזם, שבו אנו מתמקדים במפגש השני].

2 תגובות על הטיפול בדחיינות

  1. מירב הגיב:

    נו…. תמשיכי…. אל תפסיקי… את מדברת מגרוני!!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s