מה מפריע לנו להתארגן

בשיחה המצויינת של ד"ר גאבור מאטה על האיבחון והטיפול בהפרעות קשב וריכוז, הוא מתאר את המוח הסובל מהפרעת קשב ו/או ריכוז כמו צומת גדולה של 4 כבישים עם 3 נתיבים בכל אחד, שאין בה שום רמזור או תמרור, ושוטר התנועה שעומד במרכזה – נרדם. אז במוח הזה יש הרבה מאוד תנועה, רעש ובלגן – אבל אף אחד לא מתקדם לשום מקום. כולם תקועים בפקק ענק…

הוא גם מסביר, שהפעולה של תרופות כגון ריטלין, בהיותן תרופות מעוררות, היא להעיר את שוטר התנועה. פתאום הוא עושה סדר, יש סדר עדיפות ולא כל אחד קופץ ומנסה להתקדם, קודם יש זכות קדימה לכביש ממזרח, ואז הוא עוצר את התנועה שם ונותן זכות קדימה לכביש מצפון, וכן הלאה.

ד"ר מאטה עצמו, יהודי שנולד בבודפשט ב-1944 כשאביו במחנות עבודה, קרוביו נרצחו באושוויץ ואמו מנסה לשרוד איתו בתנאי לחץ איומים, בפלישת הנאצים להונגריה והמעבר לגטו, מסביר שהגורם המשפיע ביותר על יצירת ADD במוח הוא מצב המתח, הלחץ, הסטרס של ההורים, במיוחד בשנתיים הראשונות לחיי הילדים. עיקר התפתחות המוח האנושי, הוא אומר, מתרחשת לאחר הלידה. לכן לדעתו לא מדובר במצב גנטי. הרבה מאוד פגיעות נוירולוגיות מהסוג הזה (לא רק ADD) מתרחשות כתוצאה מהסטרס ההורי לאחר הלידה. הוא עצמו אובחן רק בגיל 51, ורק אז גם הבין כיצד העביר את ההפרעה לילדים שלו – עקב העובדה שכהורה, הוא היה גורם מרכזי ללחץ ולסטרס בחיי המשפחה.

לא מדובר פה באשמה של ההורים, הוא אומר למראיין. כולנו אוהבים את ילדינו ועושים כמיטב יכולתנו. אבל אם נגביר את המודעות שלנו להשפעה שלנו על הילדים, ונבין טוב יותר כיצד הסטרס של ההורים גם יוצר מחלות כרוניות להורים עצמם, וגם יוצר הפרעות קשב וריכוז ובעיות אחרות לילדים – נוכל לעזור לעצמנו.

כי זאת בעיה חברתית, של החברה כולה, לא בעיה אינדיבידואלית, אישית. החברה כולה חיה בלחץ, המשפחה הגרעינית נטולת תמיכה, אין קהילה, יש משבר כלכלי או מאבק הישרדות כלכלי שמאיים על המשפחות, אחוזי הגירושין גבוהים וכן הלאה. במצב כזה של חברה החיה בסיר לחץ מובנה, מה הסיכוי שלנו כבוגרים להתמודד עם הלחץ הזה ללא סטרס בחיים הפרטיים שלנו?

כאשר יש הפרעת קשב בכל דרגה שהיא, יש בעיה של התנהגות אימפולסיבית, של קושי בסידור סדר עדיפויות בחיים (אנחנו נעשה קודם את הדברים שיקפצו לנו לראש, אף על פי שאין להם שום חשיבות, ולא נעשה את הדברים הגדולים והחשובים שחייבים להיעשות), של קושי באירגון הזמן, של קושי באירגון החפצים בבית (שזה עוד גורם שיוצר סטרס, בית מבולגן, שקשה למצוא בו את החפצים הנחוצים) ועוד.

למשל, ד"ר מאטה מספר שהוא התחיל הרבה פרוייקטים, ספרים שהתחיל לכתוב במקצועו, אבל לא היה מסוגל לסיים אותם. הוא כתב טור לעיתון כי זה הסתדר עם היכולת להתמודד עם דדליינים קצרים: אם צריך להגיש טור עד מחר בבוקר, מתישהו בין 12 בלילה ל-3 לפנות בוקר הוא סיים את הטור. הלחץ יוצר הפרשה של אדרנלין במוח שעוזרת להתמקד, ולכן בזה הוא הצליח. אבל ספר שלם אי אפשר לכתוב בשיטה הזאת, של פרץ קצר חד-פעמי של מאמץ כדי לעמוד בדדליין, ולכן הצליח לכתוב את ספרו הראשון אך ורק לאחר שאובחן כ-ADD והתחיל לטפל בעצמו בצורה מודעת: לעשות מדיטציה, לעבוד על הסטרס בחייו, לעבוד על הזוגיות, לתקן דפוסים של אימפולסיביות, רגזנות, תוקפנות, התפרצות, התפזרות, לחץ וכדומה, וגם להיעזר בריטלין.

אחד הקשיים באיבחון הפרעות קשב וריכוז הוא, שבכולנו יש סימפטומים כאלה. השאלה היא רק, עד כמה זה חמור, ועד כמה האדם עצמו סובל מההפרעה הזאת. זה עניין של דרגה. כמו כן, במיוחד כשמדובר בילדים, עכשיו שאנחנו יודעים (ראו הספר "המוח הגמיש") על היכולות הפלסטיות המדהימות של המוח לתקן את עצמו, זה נותן לנו תקווה שאפשר לעבוד על זה ולשפר הרבה.

הדבר הראשון שנרצה לעשות הוא לפתח מודעות לרמת הסטרס בחיים שלנו, ולעשות מאמצים כדי להקטין אותו.

פינוי, סילוק והעפה מהבית של כמה שיותר חפצים מיותרים – בראש ובראשונה זבל (פח מסריח, עיתונים ישנים, דברים שבורים וסדוקים, אריזות ריקות, דואר זבל ועוד) ואחריו כל דבר שלא רוצים , שלא אוהבים, ושלא משתמשים בו – הם אחד הדברים הראשונים שאנחנו יכולים לעשות כדי להקטין את הסטרס בחיים. כל חפץ מיותר גם עושה רעש בעיניים וגם צובר אבק ולכלוך ומצריך טיפול. החפץ המיותר גם תופס מקום חיוני שמפריע לחפץ אחר, שהוא כן נחוץ ושימושי, למלא את תפקידו כהלכה.

הדבר השני שנרצה לעשות הוא לדאוג לעצמנו. לטפח את עצמנו. להקיף את עצמנו בחיבוקים כי כולנו זקוקים למגע פיזי בכמויות יומיומיות גדולות. לאכול את מה שאנחנו יודעים שטוב לנו ועושה לנו טוב. לעשות פעילות גופנית (אפילו לשים טיימר על חמש דקות ולצעוד במקום חמש דקות! או לעשות "ידיים למעלה ידיים לצדדים" חמש דקות! זה לא צריך להיות משוכלל, יקר, בחוץ, או גוזל זמן). וכמובן, ללכת לישון מוקדם כי הפרעת שינה ומחסור בשעות שינה הם מהגורמים המלחיצים ביותר שיש.

הרבה עדויות לפלייליידי מספרות איך ילד עם הפרעת קשב וריכוז שהיה קפיצי ועצבני בבית, נרגע לפתע בבת אחת אחרי שסידרו את חדרו ופינו ממנו טונות של בלגן, לכלוך, צעצועים שבורים וסדוקים וגם הסתירו חלק מהצעצועים בקופסאות במקום אחר (כדי לשלוף כל פעם קופסת הפתעות מסתורית ובמקביל להחביא קופסאות אחרות בארון למעלה). כי פתאום נעלם הרעש הויזואלי והתחושתי מהחדר שלו – "רעש" שגרם לו לסטרס. שלא לדבר על זה, שבדרך כלל השתפר כל הבית במקביל מבחינה זו, וכך כל סביבתו הביתית של הילד נעשתה נעימה ורגועה יותר.

לא כולנו הורים,

אבל כולנו ילדים.

בואו נכבד את הצרכים הכי בסיסיים שלנו לשקט ולאירגון בחיים, ונתחיל להקל על עצמנו ולהקטין את הסטרס בחיינו.