אנחנו בני אדם, בעל חיים ממשפחת היונקים. מבחינה אבולוציונית התפתחנו בחיים בטבע, לא נוצרנו בתוך בתים וערים.
לכן, המוח שלנו מתוכנת ובנוי להישרדות בטבע.
מוח החתול, בהשוואה, בנוי להבחין בתנועה של עצמים, במיוחד עצמים קטנים. הוא לא נוטה לשים לב לדברים סטאטיים, אבל הוא מבחין בשיא העירנות בכל תזוזה קטנה. ברור: הישרדותו תלויה באיתור עכברים, ציפורים וחיות קטנות אחרות שהוא יכול לטרוף.
אנחנו בעל חיים די חשוף לסכנות. טורפים רבים מאיימים על חיינו, ולנו אין שיניים חדות, טפרים מסוכנים או קוצים להגן עלינו. לכן המוח שלנו בנוי ומתוכנת להבחין בכל דבר חריג, שאינו במקומו, בין אם בתנועה ובין אם במנוחה.
המוח שלנו מתוכנת כך, שהוא סורק כל הזמן את הסביבה ובוחן בעירנות מוגברת:
האם יש נמר בעשב הגבוה?!
עכשיו "נשתול" את עצמנו בבית עמוס חפצים ומבולגן. מה קורה למוח שלנו?
הוא פשוט משתגע. הוא סורק וסורק כל הזמן את הסביבה, כמו שקורה למחשב שלנו כשהוא נתקע על איזו תוכנה ורואים את הציור הקטן מסתובב ומסתובב תקוע. ולא נרגע. מבחינתו, מאחורי כל ערימת בלגן מסתתר נמר.
האדרלין גואה, ואיתו רמת הסטרס.
לכן, החיים בתוך בלגן, והחיים בתוך בית עמוס חפצים, גורמים לנו לסטרס.
ומאותה סיבה, ההתבוננות בנוף שליו ורחב ידיים, מרגיעה אותנו.
השהות בבית מסודר, שאינו עמוס חפצים, משקיטה את המוח שלנו.
אין רעש.
המוח יכול להירגע:
אין נמר בדשא.
די למתח, ללחץ ולסטרס.
בואו נכסח את העשבים שבתוכם יכול להסתתר נחש,
ונפנה את הערימות שמאחוריהן יכול לארוב לנו נמר.
רק חמש דקות ביום.
באהבה,
מבשמת
אמא לחיים 