בקראטה ובאמנויות לחימה אחרות מקובל לתרגל קאטות, שהן סדרות תנועה קבועות מראש. ביוגה הן מכונות ויניאסות.
אם תרגלת אי פעם יוגה, זכית להכיר את ברכת השמש כסדרה קבועה-מראש של תנוחות, שבה עוברים מאסאנה לאסאנה בצורה זורמת.
בהקשר של אירגון החיים שלנו, אנחנו משתמשות במלה "שיגרה" או "רוטינה" או "הרגלים" כדי לתאר את רצף הפעולות הקבועות שאנו עושות כל בוקר וכל ערב, אבל הייתי רוצה שנתייחס אל שורת ההרגלים שאנחנו רוצות לרכוש כאל קאטה, או "ברכת השמש":
כמו בתירגול יוגה או טאי צ'י, השאיפה שלנו היא להגיע לרצף זורם וקבוע מראש של פעולות, שאותו אנחנו עושות בעל-פה, אבל מתוך נוכחות, התמקדות ונשימה.
כשהתחלתי לעשות את "ברכת השמש הקטנה" בשיעורי היוגה שלי, לא הכרתי את התנועות בכלל. המורה שלי זהר קוטלר הדגימה ואני הסתכלתי וחיקיתי אותה, אחר כך הסתכלתי במתרגלות שמסביבי כדי להבין מה לעשות עכשיו. התבלבלתי בספירה, כי השקעתי כל כך הרבה מאמץ לזכור בכלל שמעמידת שש עוברים לכלב מסתכל מטה וחוזרים לעמידת שש. מובן ששכחתי לנשום…
ככה זה כשאנחנו מנסות לרכוש סידרת הרגלים חדשה:
לקום בבוקר (תנוחה ראשונה),
בתנועה זורמת לסדר את המיטה (תנוחה שניה),
בתנועה זורמת לגשת לשירותים ומשם לעבור לתנוחות "לשטוף ידיים", "לשטוף פנים" וכן הלאה עד להתלבשות מלאה כולל נעלי ההתעמלות שלנו עם השרוכים, אלה שאומרות לנו "עכשיו לעבודה!"
בהתחלה, אנחנו לא זוכרות את כל הסט שלנו בעל-פה. אנחנו זקוקות לתזכורות (חבל שאין לנו דמות קטנה מרחפת בחלל הבית עם שרביט הפיה שלה, שתגיד לנו "עכשיו לסדר את המיטה", "עכשיו לפנות את מייבש הכלים").
אנחנו מתבלבלות ושוכחות תנוחה פה, תנוחה שם. קשה לנו. זה מאמץ. אנחנו שואלות כל הזמן "אז מה עושים עכשיו?"
והנה, לאחר כמה חודשים של תירגול, מצאתי את עצמי זורמת מתנוחה לתנוחה. זכרתי בעל פה את כל הרצף. הקפדתי על הנשימה, לשאוף-לנשוף, כל תנוחה והנשימה שלה בהתאמה. הקפדתי על הביצוע שלי. הספירה הולכת לי בקלות כי אני זוכרת את הרצף בעל פה.
זו המטרה שלנו ברכישת סט שלם של "שיגרת בוקר" או "שיגרת החזרה הביתה" או "שיגרת ערב". זו המטרה שלנו בשיגרת השבוע החוזרת על עצמה. אנחנו מתחילות ברצף קצר ובהדרגה מוסיפות כל פעם עוד תנועה לסט שלנו (למשל, לא מזמן הוספתי לשגרת הערב שלי "העברת סמרטוט על הכיריים" במטרה לשמור על כיריים נקיים באופן שוטף בהשקעה של שניות בודדות בלבד).
מה המשמעות של השליטה ברצף התנוחות? האם זה שהשיגרה שלי נעשתה אוטומטית אומר שאני לא בנוכחות ולא שמה לב למה שאני עושה? האם אני הופכת להיות מעין רובוט?
התבוננו בנבחרת הנשים של יפן בקראטה מבצעת את הקאטה ביחד: האם זה אוטומטי? רובוטי? נהפוך הוא.
יש פה ריכוז עילאי, תשומת לב, נוכחות מלאה, תיאום והרמוניה, הקפדה על הנשימה, על התנועה, על השליטה בכל שריר בגוף, על הזרימה מתנועה לתנועה ובאותו זמן על הביצוע המיטבי של התנועה עצמה.
האוטומטיות מתבטאת בזה שהמתרגלות זוכרות את הרצף בעל-פה ויודעות על מה להקפיד בכל תנועה. אבל אי אפשר לתרגל את הקאטה ללא מודעות ונוכחות.
לזה אנחנו שואפות.
אנחנו רוצות שכל הדברים היומיומיים הנחוצים לתיפעול השוטף של הבית והחיים ייעשו בעל-פה.
אנחנו רוצות שכל הפעולות שדואגות באופן יומיומי לשמור על הבית שלנו נעים ומזמין, יעיל ומאורגן – ייעשו בצורה זורמת וללא מאמץ.
אנחנו רוצות לבצע הכל במידה הנכונה שתומכת בזרימה שלנו – כדי לזכות בסיפוק ובשלווה.
כל יום נתרגל את סט התנועות הקבוע שלנו.
את הריקוד הקבוע שלנו.
את הקאטה שלנו.
את ברכת השמש שלנו.
והיופי שבזרימה המוקפדת מתנוחה לתנוחה, מתנועה לתנועה, מפעולה לפעולה – יברך אותנו ואת ביתנו וייתן לנו את השקט והבטחון שבבסיס היציב לחיים.
ד"ר בשמת אבן-זהר
אמא לחיים 