מי שמאותגרת בנושאי הסדר והאירגון, מוצאת את עצמה מתקשה בדברים שנראה כאילו אנשים אחרים עושים בקלי קלות.
אחד הסיפורים שאני לא שוכחת הוא הסיפור של פאם ופגי, שתי האחיות שלימדו את פלייליידי את השיטה שלהן לסדר ואירגון החיים, איך הן התחילו ללמוד.
הן הבינו שכדאי להתחיל לתחקר את החברות המסודרות והמאורגנות שלהן, מה הסוד שלהן? מה הן עושות שאצלן הבית מסודר, הכל בזמן, הכל במקום, לילדים תמיד יש בגדים נקיים בארון ולא קורה שהן נאלצות לשלוח את הבעל לעבודה עם גרביים מלוכלכים שנשלפו מסל הכביסה והתיזו עליהם בושם כדי שלא ירגישו שהם מסריחים?
אז הן הזמינו לביתה של אחת מהן חברה כזאת מסודרת, והכינו לה כוס תה, והתיישבו שלושתן בסלון עם התה, ופתחו ושאלו אותה: "איך נעשים עקרת בית מסודרת?"
אז החברה ווידאה קודם כל שהן רציניות ושואלות באמת, שהן באמת ובתמים רוצות ללמוד.
"כן, כן, תסבירי לנו איך את עושה את הדברים, מה אנחנו עושות לא נכון?"
אז החברה אומרת להן: "נכון הכנתן לי תה? תגידו, מה אתן מתכננות לעשות עם שקיקי התה המשומשים? אתן משתמשות בהן שוב?"
האחיות הביטו בה בתמיהה ואמרו לה, "לא, לא נשתמש בהם שוב. ניקח שקיק חדש".
אז החברה אומרת להן: "אם ככה, אז אחרי שמשתמשים בשקיק התה, זורקים אותו ישר לפח, ולא משאירים שלושה שקיקי תה רטובים ומשומשים על השיש".
האחיות ממש התעלפו מהגאונות המבריקה של החברה!
מה, באמת?!
איך לא חשבנו על זה קודם! הן אמרו לה והודו מקרב לב, וחיבקו אותה, ותפסו שזה ממש דבר ענק! הן פשוט אף פעם לא חשבו על זה. אילו היו זורקות את השקיקים המשומשים מייד לפח אחרי כל כוס תה, לא היו מצטברים להן על השיש שלושים שקיקים משומשים בדרגות שונות של ריקבון, והשיש לא היה כל כך מלוכלך ומגעיל, ולא היה קשה כל כך לנקות אותו כשסוף סוף עמדו וזרקו לפח את מה שפעם היה שקיקי תה ובזמן שלקח להן להגיע לנקות את השיש, זה כבר היה ערימה בלתי מזוהה של משהו מגעיל עם עובש…
כיוון שאני, את השטות הזאת לא עשיתי מעולם, הסיפור הזה ממש הצחיק אותי. למה באמת השארתן את שקיקי התה על השיש? חשבתי לעצמי. הרי לא היתה לכן שום כוונה להשתמש בהם שוב, למה לא לזרוק לפח מייד?
הסיבה מאוד פשוטה: כי לא היה להן הרגל לזרוק לפח משהו משומש וגמור שלא ישתמשו בו שוב.
לא היה להן במוח נוהל כלשהו, מה עושים במקרה כזה.
לכן הן פשוט לא חשבו על זה אף פעם.
ולכן, מתוך חוסר מוחלט של מחשבה, תוכנית או ידיעה מה עושים, הן פשוט הוציאו את השקיק מהתה (כי לזה כן היה להן נוהל: מוציאים את השקיק מספל התה כאשר ריכוז התה בספל מגיע למידה הנכונה) ואז – פשוט שמו אותו איפה שהוא.
החברה החדירה בהן רעיון חדש: את צריכה לדעת מה את עושה במה שיש לך ביד, לפי הכוונות שלך.
מה שיש לך ביד – צריך ללכת לאיזשהו מקום. לא מניחים אותו באופן מקרי ובפיזור הדעת סתם כך איפה שאת עומדת הרגע (-:
האם זה צריך ללכת לפח?
האם מקומו בתיבת המיחזור?
האם יש לו מקום משלו בבית?
ואם אין לו מקום, האם צריך לסדר עבורו מקום או שאין לו שימוש, הוא מיותר בבית וצריך להעביר אותו הלאה?
אמא לחיים 
וואי איך צחקתי,
ובניגוד אלייך, דווקא משום שהתיאור של מצבי הצבירה השונים של שקיות התה הוא מדוייק לביתנו :-), כולל הגירוד של השקית במאורע יוצא הדופן של ניקוי השיש…