איך משלבים את בני הזוג בהרגלים החדשים שלי?

האחיות הבלגניסטיות פאם יאנג ופגי ג'ונס, ששינו את החיים שלהן מדיר חזירים לגן עדן ולימדו את פלייליידי להתגבר על הבלגאן, מספרות בספרן איך הן התחילו ליישם את השיטה החדשה שלהן להיות מסודרות ומאורגנות.

אחת מהן, הן לא מגלות מי, סיפרה תיכף על ההתחלה לבעלה בהתלהבות רבה, שסוף סוף היא ואחותה מצאו את השיטה להיות מסודרות. בעלה הגיב בדברי עידוד ופירגון מהסוג "שמענו עלייך".

השנייה לא סיפרה כלום.
אחרי כמה שבועות, העיר הפרטי שלה: "מה קורה פה? את נראית נהדר, יש לך ריח נפלא, והבית מצוחצח למשעי. את בהריון או שאת בוגדת בי?"
"לא זה ולא זה. אני סוף סוף מסודרת!"

אז יש כל מיני אפשרויות לתגובה מבן/בת הזוג שלנו בעקבות המאמצים החדשים שלנו להנהיג הרגלים חדשים…
מה האפשרויות האלה ומה נעשה איתן?

בכל זוגיות ובכל סוגיה יש שלוש אפשרויות עיקריות (כל השאר, וריאציות על הנושא):
1. שיתוף פעולה מלא: כשתספרי לו על הרעיון החדש שלך, לאמץ הרגל זה או אחר, הוא יתלהב, יתמוך וישתתף מייד במאמץ. הרבה יותר כיף ללמוד הרגל חדש ביחד, כשכל אחד נותן תמיכה גבית לשני.
2. שיתוף פעולה חלקי: הוא מתקשה בדברים כאלה, ושוכח כל הזמן, אבל כשאת מבקשת עזרה נקודתית הוא משתף פעולה.
3. אין שיתוף פעולה: את מבקשת יפה, אבל הוא מתנגד ומסרב (להתנגדות צורות רבות. אם זה לא קורה – או שהוא לא קלט בכלל מה ביקשת, או שהוא מתנגד, גם אם כלפי חוץ אמר לך "בסדר").

מה עושים?
בכל מקרה, אנחנו נמשיך בקו שבחרנו, אם זה להתחיל בהרגל חדש או כל דבר אחר שלמדנו בסדנה.

הכלל לגבי בן/בת הזוג הוא כמו לגבי עצמנו וכמו לגבי הילדים: עדינות, רכות, קבלה ותמיכה (אני מסבירה ומרחיבה לגבי זה במפגש השני בסדנה).

אם לשני יש קושי, האם תמיכה שלנו מאפשרת שיתוף פעולה?
אם השני מסרב לטפל בדברים שלו, האם זה מפריע לנו להתנהלות החדשה?
אם כן, אז אנחנו נטפל כמיטב יכולתנו במה שחשוב לנו לטפל בו כרגע, ולא נבקש יותר אחרי הניסיון הראשון שלא עלה יפה.

מדוע?
מדוע לא לבקש שוב, "לדבר איתו על זה" ולהזכיר שוב ושוב?

יש לזה שתי סיבות.
אחת מעשית, פרקטית: כי זה לא עוזר. זה מביא לתוצאות גרועות, כגון מריבות, ביקורת, לחץ והתנגדות.
השניה מוסרית, אתית: כי זה לא טוב לשני הצדדים. זה לא נעים למי שלוחצים עליו, וזה פוגע בתחושת הכבוד העצמי שלנו.

מבחינת האתיקה הזוגית, השאלה העיקרית פה היא, של מי הבעיה?
ובאנגלית: Who owns the problem?

אם זו אני שפתאום רוצה סלון מסודר בתור "השיגעון החדש שלי", אז זו אני שאדאג לעצמי לסלון מסודר. ומותר לי גם להחליט, שכרגע מספיק לי להיות אחראית על הבלגן שלי, וגדול עלי עדיין להיות אחראית על כל הבלגן. אז אני אסדר רק חצי סלון ולא את הכל. כי אני בוחרת לעצמי מה חשוב לי מצד אחד, ולמה יספיקו הכוחות שלי מצד אחר.

שאלה ששואלים אותי הרבה בהקשר הזה:
"אני משאירה מטבח מסודר וכיור מבריק והולכת לישון ב-10 כמו שהמלצת, אבל בן הזוג, שהולך לישון אחרי, אוכל ומכין כוס קפה ומשאיר לי הכל מטונף".

מה אני אומרת?

קודם כל, אני מזכירה שאחרי שהשארת מטבח מסודר וכיור מבריק תגידי לעצמך "כל הכבוד לי".
את עשית את שלך, והלכת לישון, זה מספיק.
אבל מה קורה מחר בבוקר? כשאת קמה ומגלה את הכיור שהשארת מבריק, מטונף?

איך אמרה סקארלט או'הרה ב"חלף עם הרוח"?
Tomorrow is another day
מחר – הוא כבר יום חדש, וממילא הכיור יתמלא כלים לשטיפה, יתלכלך ויזדקק לניקוי והברקה מחדש, בערב.

באופן כללי ועקרוני, אני מציעה: לא להעיר. לא לנזוף. לא לבקר. לא לכעוס.

הרי כמה זמן לקח לנו להחליט להיות פתאום מסודרים?
נכון, כמה שנים טובות.

ואיך השפיע עלינו הפרפקציוניזם הנוזף?
נכון, רע מאוד.

הדרך ללמד את עצמנו הרגל חדש היא לא דרך נזיפה בעצמנו, הלקאה עצמית ורגשי אשמה, כי הדרך הזאת לא עבדה לנו מעולם. לא באמת. אי אפשר להתמיד במשהו שגורם לנו הרגשה רעה.

הדרך ללמד את עצמנו הרגל חדש היא דרך פידבק חיובי. מצד אחד דרך תזכורות בכל מיני שיטות, ואז מצד שני, לאחר מעשה, גאווה בהישג שלנו. וגם דרך פתקים קטנים שמזכירים לנו "אני נהדרת!", או כמו שבני אומר על עצמו "אני אדיר!"

גם אם התחלתי להבריק את הכיור מדי ערב, לא עשיתי את זה מפני שנזפו בי אלא מפני שבחרתי לאמץ הרגל חדש שיגרום לי נחת רוח.

אז מה עושים עם בני או בנות הזוג המקלקלים את השורה?
מגלים אהבה וסבלנות.
ונותנים להם לפחות שלושה חודשי חסד.

כמה זמן הייתי לא מסודרת?
האם יכול להיות שלא ממש קולטים שהשארתי כיור מבריק?
האם יכול להיות שמנסים אותי, שלא מאמינים ביכולתי להתמיד?
לא מתווכחים, לא משכנעים, לא רבים.
רק מתמידים.

אז אם נגיד שההרגל החדש שלך הוא להבריק את הכיור כל ערב.
רוב הפרטנרים לחיים יתחילו לקלוט תוך שלושה חודשים שהם שמים כוס קפה מכתימה בכיור נוצץ. אולי אפילו תוך שלושה ימים (-:
הם יתחילו לקלוט שהמטבח נקי והכיור נוצץ באופן קבוע ויומיומי. שזה לא היה משהו מקרי וחד פעמי, אלא שיש פה שיטה חדשה.
ואם יניחו להם לנפשם, ללא כל הערות, תלונות, בקשות מיוחדות או רגשות כעס כבושים (תאמינו לי, שפת הגוף מדברת בקול רם יותר ממלים!) – הכיור הנוצץ יתחיל לפעול גם עליהם את פעולתו הקסומה, והם יתחילו לכבד אותו, בדרכם.

ואז, ניתן משוב חיובי (-:

מה יותר חשוב מכיור נוצץ?

כבוד עצמי – ואהבה.

ולכן, הגישה החדשה שלנו כלפי עצמנו היא גם הגישה החדשה כלפי המשפחה: רוך, קבלה ועדינות. הכל יגיע בזמנו. אנחנו נתמיד עד שההרגל החדש יהפוך להיות חלק מאיתנו, בהתחלה חלק ממני כאדם יחיד, ובהמשך חלק מהמשפחה.

אם הרגשת שהרשימה שלי דיברה אליך,
ומצאה חן בעיניך,
מאוד אשמח לשמוע ממך בתגובות, כאן למטה:

בשמת אבן-זהר

7 תגובות על איך משלבים את בני הזוג בהרגלים החדשים שלי?

  1. טלי הגיב:

    תודה, אהבתי!

  2. נטע הגיב:

    רשימה מצוינת, אהבתי!
    מזכירה לי את העקרון המקסים של "אפקט הפרפר" (כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, תהיינה לים…"). כדי לעופף, צריך קודם כל להתחיל להניע את האברות.
    האפשרות הזו מכניסה בי הרבה שקט, שלווה וסבלנות. אני גם מרגישה בהשפעה שלה על בן הזוג שלי.

    תודה!

  3. אליאל הגיב:

    אהבתי. תודה.

  4. מרים הגיב:

    תודה, מדויק ונעים ובהחלט נשמע בר יישום (-:

  5. חפצי הגיב:

    תודה רבה על הרשימה… הדברים שכתבת נכונים לגבי כל כך הרבה מקרים והתנהלות יום יומית. מול בני זוג מול הילדים וגם מולי עצמי. הלוואי ונדע לשחרר לקבל ולהכיל 🙂

  6. מתי הגיב:

    קולע, מדויק ואופרטיבי. תודה!

  7. basmatez הגיב:

    תודה על כל התגובות! (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s