מה הדרך הנכונה לשפר את מצב הסדר והאירגון שלנו?

האם הדרך הנכונה היא להרגיש רע כשלא הולך לנו, להתייאש, לכעוס על עצמנו, להתבאס ממצב הבית, מהאיחורים שלנו, מהדברים שלא הספקנו?

האם הדרך הנכונה היא להכריח את עצמנו ולעשות דברים מתוך כפייה ומשמעת עצמית?

התשובה לשתי השאלות היא:
לא ולא.

זו לא הדרך הנכונה. שום טוב לא ייצא ממנה.

האישיות הביקורתית והשתלטנית שיושבת לנו בראש ואומרת לנו "את לא בסדר" או "למה לא עשית את זה" או "אתה צריך להכריח את עצמך" – לא פועלת לטובתנו. נדמה לה שאם היא תלחץ עלינו מספיק חזק, אנחנו נעשה מה שצריך כמו שצריך.

אבל זה לא נכון.
זו רק הדרך להרגיש יותר ויותר רע, ולהצליח פחות ופחות.

הדרך הנכונה היא להתייחס לעצמנו כאילו אני החברה הכי טובה שלי. התומכת, המפרגנת, המבינה. החברה הכי אידיאלית שיש לי בראש.

מהמקום של ההבנה, העידוד והתמיכה,
מהמקום שבו נגיד לעצמנו "כל הכבוד לי" על כל הישג, הכי קטן (כי אין הישג קטן! כל הישג הוא צעד נוסף במסע של אלף קילומטרים, כל הישג הוא צעד שנספר),
מהמקום שבו נזכור שרומא לא נבנתה ביום אחד,
שאנחנו מתקדמים בקצב שלנו,
מהמקום הזה – אנחנו מוצאים הזדמנויות להכניס חיוך ושמחה ללב שלנו על הדברים החיוביים,
ולראות את חצי הכוס המלאה.

אולי הדבר הכי חשוב לך כרגע הוא להכין את התיק והבגדים למחר לפני השינה. אז תתחילי מזה. עזבי את הכיור, עזבי את הכלים, עזבי את סידור המיטה, עזבי את השירותים: רק תסדרי כל ערב את התיק והבגדים למחר ותרגישי גאה בעצמך, תנשמי לתוך ההקלה בערב, שהכל מוכן לך למחר, תנשמי לתוך ההקלה בבוקר, כשתגידי לעצמך "איזה יופי שסידרתי לי את התיק והבגדים כבר אתמול בערב, כל הכבוד לי!"

ואולי הדבר הכי חשוב לך הוא שיגרת הבוקר שבה את מספיקה למיין את הכביסה עם התינוקת שלך, להכניס למכונה ולהפעיל אותה (יש! כביסה ראשונה בדרך!), להכין אותה לגן ולהתלבש בעצמך – ולחזור הביתה לכוס הקפה שלך ולתליית הכביסה. איזה יופי, התחלת את הבוקר ברגל ימין, כל הכבוד לך (-:

ואם שכחת?
ואם לא הלך היום?
לא נורא. מחר יום חדש, ושוב תהיה הזדמנות לתרגל את הכנת התיק למחר, או את שיגרת הבוקר החדשה שלי.

והעיקר, חום ואהבה.
מבשמת