עצמאות של ילדים בעבודות הבית

פעם נפגשתי עם כמה מחברותי וילדיהן לטיול בשביל התלוי בשמורת נחל הבניאס. לאחר הטיול נסענו כולנו לביתה של אחת החברות, הקרוב לשמורה. שם התפרסנו במרפסת ובפינת האוכל הביתית ואכלנו מכל מה שכולן הביאו. אחרי שכולם סיימו לאכול ולפנות את הקופסאות והסירים לצידניות, לקחה החברה, עם הקטנים שלה, את כל אלה שהגיעו עם ילדים קטנים-יחסית לגן השעשועים הסמוך, ואני נשארתי לנוח בשקט שהשתרר בבית (מאחורי ארבע שעות נהיגה, ולפני עוד שלוש שעות נהיגה בחזרה באותו יום).

כעבור זמן קצר הגיע הביתה הבן הבכור, שהיה אז בן 16.
ללא אומר ודברים, הוא הגיע קודם כל למרפסת והכניס הביתה את כל הכלים שעוד נשארו על השולחן במרפסת.
שם את כולם בכיור, נטל מטלית מטבח ששטף וסחט, והלך לנקות את השולחן בתנועות איסוף מיומנות ומדוייקות (ראיתי דרך החלון).
חזר לתוך הבית, אסף גם את מה שהיה על שולחן האוכל לכיור, וחזר על ניקוי השולחן גם שם.
לאחר מכן שטף את כל הכלים, ניגב היטב את השיש, ניקה את הלכלוך שהצטבר בכיור ושטף גם אותו.
לסיום סידר את מגבת המטבח כך שתתייבש.

אני חזרתי הביתה בהתרשמות עמוקה, ושיתפתי את ילדי בהתפעלותי. אחת מהם שיתפה את הנער עצמו בדברי, ובתגובה, הנער ביטל את התפעלותי בטענה (המופרכת, כידוע לך) ש"ממילא הוא היה צריך לעשות את זה כי באותו יום זה היה התור שלו".

"ממילא התור שלו", באמת!
(במלים אחרות, לא משכנע)

לי, כאמא-בהווה וכנערה-לשעבר, בלט מאוד חוסר ההתמצאות שלו ב"עשר הדרכים הנפוצות לדחיינות של בני נוער" הידועות בתור:
1. "רגע",
2. "אחר כך",
3. "עוד מעט",
4. "אבל למה אני?!",
5. "מה פתאום, היום תורו",
6. "תמיד מטילים עלי הכל בבית הזה",
7. "נו די כבר אמא אמרתי עוד מעט",
8.  "תפסיקי לנדנד לי",
9.  "תיכף",
10. "לא נכון! אמרנו שרק הכלים! השולחן לא! אני לא מנקה את השולחן!"

אז מה ראיתי שם?
1.      הוא ראה מה צריך לעשות, בעצמו (לא טריביאלי בכלל).
2.      הוא ראה את כל מה שהיה צריך לעשות (גם שני השולחנות, גם כל הכלים, גם השיש, גם ניקוי הכיור, גם תליית המגבת, ואין צורך לומר שהכלים סודרו במייבש הכלים במיומנות ובחוכמה ולא גובבו סתם כך במבנה מתמוטט).
3.      הוא לקח יוזמה, אף אחד לא היה צריך להגיד לו מה לעשות או להזכיר לו.
4.      הוא פעל מייד, ברגע שהגיע. לא היה צורך לדרבן אותו או לנדנד לו.
5.      כל מה שעשה, עשה היטב. היה לי ברור שהוא לא עושה את הדברים כדי לצאת ידי חובה, אלא מנקה במטרה שיהיה נקי, מדיח את הכלים במטרה שיהיו נקיים, מסדר אותם במייבש הכלים במטרה שייכנסו שם בצורה מלאה ובטיחותית, מנקה את השיש כדי שיהיה נקי ומסודר, מפנה את הלכלוך מהכיור במטרה שהכיור יישאר נקי, ותולה את המגבת לייבוש במטרה שתתייבש, ולא תסריח ותעלה עובש.

כל אלה דברים שמצאתי ראויים להערכתי ולהתפעלותי.
אילו הייתי עדיין נערה שגרה בבית הוריה, כל זה היה לי מובן מאליו ולא היה זוכה כלל להתפעלותי.
אבל מאז עזבתי את בית הורי וכבר ראיתי אי-אילו דברים בחיי, כך שידעתי שכל זה אינו מובן מאליו, אינו קל ערך, ואינו פשוט להקנייה.

הנער הזה התנהג באחריות ובעצמאות, וללא ספק ראה את עצמו כשותף להתנהלות הבית. הוא התייחס לעבודות כאל העבודות שלו, לא רק רצה להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי ללכת לעיסוקיו. כל הכבוד לנער, ולא פחות מכך – להוריו ♥

חזרתי מהטיול עם הארה והחלטה:
מהיום אתחיל להדריך את ילדי לא רק להשתתף בעבודות הבית, כמו עד כה, אלא לראות, ליזום, לקחת אחריות, להתבונן סביב ולזהות מה יש לעשות כעת, ולעשות אותו.

אחד הדברים שהתחלתי אפוא ליישם בעקבות הטיול הזה היה, לזמן את הילדים מפעם לפעם לאחד החדרים, ולהזמין אותם להתבונן סביבם ולזהות "מה לא בסדר בתמונה הזאת", או לשחק שהם שרלוק הולמס שהגיע לזירת הפשע:
יש פה משהו שלא נמצא במקומו? אם כן, מה צריך לעשות איתו? מה המקום שלו? יש משהו חריג או מוזר? מה החפץ או החפצים שצריך להזיז כדי להחזיר את הכל לתקנו?

בהתחלה רק שיחקנו משחקי הבחנה וזיהוי. את פיזור הדברים למקום (צעצועים שצריכים לחזור לחדר הילדים, בגדים בדרך לסל הכביסה, נעליים באמצע הסלון וכן הלאה) עשיתי בעיקר בעצמי, ולהם נתתי את המשימות הכי קטנות והכי קלות. שייהנו מהמשחק, שיפתחו את תשומת הלב, ולא יפתחו "אנטי" במחשבה שהשתתפות במשחק תגרור גם "המון עבודה" (-:

הכל עניין של תירגול ואימון.
מתחילים בקטן, ומאמנים בהדרגה עד שהילד לוקח על עצמו משימות שונות.

אפשר ללמוד איך עושים את זה
אפשר מגיל כמה חודשים, וכל עוד הילד גר בבית (-:
(כשאני עושה סדנה "איך לשלב את הילדים בעבודות הבית" אפשר ללמוד אצלי)

באהבה,
מבשמת