אני לא קורבן

בסדנה האחרונה ל"סדר ואירגון בבית ובחיים", אחת המשתתפות ביקשה הבהרה לגבי המשפט שהופיע בדף שחילקתי במפגש השני:
"אני לא קורבן, זו הבחירה שלי" .

כאשר אנחנו רואים את עצמנו כקורבן, אנחנו מרגישים חסרי אונים ומקופחים. אנחנו מאוד פגיעים, ומצבים רבים נראים בעינינו כאילו אחרים פוגעים בנו, אפילו אפשר לומר, פוגעים בנו במיוחד, מעוללים לנו דברים בלתי מוצדקים, על לא עוול בכפנו. אנחנו מרגישים, כאילו כל דבר לא נעים שמתרחש נעשה נגדנו, או מתוך חוסר התחשבות בנו. המחשבה המהדהדת בראשנו היא "מה עשו לי", או "למה עושים לי את זה":

למה הילדים מבלגנים כל היום את הבית?
מדוע בן זוגי לא רואה שפח האשפה כבר עולה על גדותיו?
כמה פעמים אמרתי להם לשים את הנעליים במקום ולא באמצע הסלון, אבל לאף אחד לא איכפת 😦

אנחנו מרגישים פגועים, ומצפים שהזולת ישנה את דרכיו ויפסיק לעשות לי עוול:
הילדים צריכים להבין שהם פוגעים בי כשהם לא שמים במקום, ולהתחיל כבר לשים במקום.
בן הזוג צריך להבין שזה פוגע בי כשהוא אומר שיוריד את הפח אבל לא עושה את זה, ולכן אני מצפה שיוריד כבר את הפח.
בת הזוג צריכה להבין שזה פוגע בי כשהיא אומרת שתגהץ בשבילי את החולצה לעבודה אבל לא עושה את זה, ולכן אני מצפה שתגהץ כבר את החולצה.

מדוע לא כדאי להחזיק בתפיסות הקורבן?

ראשית, כי זה ממרר לנו את החיים. אנחנו מרגישים מסכנים, חסרי כוח, חסרי כל השפעה על החיים שלנו ונשלטים על ידי אחרים.
שנית, כי הציפיות שלנו לא מתגשמות רוב הזמן, וזה יוצר אצלנו מירמור כפול: אני גם מרגישה פגועה, וגם לא קורים הדברים שאני רוצה.
ושלישית, כי "תפיסות", מעצם הגדרתן, הן עניין של פרשנות (תיכף אסביר).

אמנם יש מקרים שבהם מישהו אחר באמת פוגע בנו. ואפילו באופן מכוון. בהחלט כדאי לשים לב ולזהות כאשר זה קורה.

אבל לרוב, הילדים לא מבלגנים בכוונה כדי לעשות לי דווקא. הם מבלגנים כי אין להם הרגלים טובים של סדר. בן הזוג לא מתעלם בכוונה מהפח. הוא באמת לא שם לב. בת הזוג לא שכחה לגהץ בכוונה כדי לעצבן אותך, היא פשוט לא מגיעה לזה… כלומר, באותה מידה אפשר לתת פרשנות מיטיבה, מבינה ולא-קורבנית לכך שהאחרים לא עושים את מה שאני רוצה.

(בכוונה בחרתי דוגמאות מאוד נפוצות, ולהשלמת הסיפור גם הצמדתי אותן לזוגיות הנפוצה, של גבר ואשה. אני מזמינה אותך להחליף את הפח או הגיהוץ בדוגמא הביתית שלך, וגם את מרכיבי הזוגיות בדוגמא הביתית שלך).

אגב, שימו לב שיש בני זוג שכן רואים את הפח,
וביניהם גם כאלה שמקשרים בין "הפח כבר עולה על גדותיו" לבין "סימן שצריך לרדת לזרוק אותו, אני ארד עכשיו",
וביניהם גם כאלה שאפילו יורדים תיכף ומייד לזרוק את הזבל.
אני לא טוענת שלכל בני הזוג יש מוח שאיננו קולט את מצב הפח, או איננו מתרגם אוטומטית את מצב הפח להבנה שצריך לעשות עם זה משהו –

אני אומרת שאם משהו שחשוב לך לא מתבצע, עדיף להניח שזה מפני שלְמִי שאחראי לבצע אותו יש קושי. אילולא היה קושי, הדבר היה מתבצע.

מה הקושי?
אינני יודעת, כל מקרה לגופו.
למשל, הפרעת קשב וריכוז היא סוג של קושי. ואצל רובנו, מדובר בשילוב של הרגלים שגויים עם מתח ולחץ.

לכן שני הדברים הכי חשובים שאני מלמדת בסדנאות הסדר והאירגון בבית ובחיים הם, איך לפתח הרגלים שעובדים בשבילנו, ואיך להפחית את המתח והלחץ בחיים כדי שיהיה לנו קל יותר ליישם אותם.

יצירת שינוי בדפוסי החשיבה הקורבניים שלנו מאפשרת לנו להתקדם לקראת שלווה והרגלים טובים, ולהשיג את החיים שאנחנו רוצים לעצמנו.
זה בהישג ידנו.

מה אני צריכה להחליף בשביל זה?

קודם כל את תפיסות הקורבן שלי – בתפיסה של בחירה.

אז מה פירוש "זו הבחירה שלי"?
פירושה שאני לא רוצה להיות הקורבן של אף אחד.
במקום זה, אני בוחרת לעצמי איך אני רוצה לחיות ומה אני רוצה לעשות.
אני מחליטה.
אני קובעת.
אם אני רוצה לחיות בבית נעים ומזמין, אם אני רוצה להתארגן – זו הבחירה שלי.

לבחור פירושו, לקחת אחריות. לבחור פירושו שאני מבינה, שאני יצרתי את החיים שלי, ויש לי משקל שווה בעיצוב גם של הסיטואציות הלא נעימות. ואז אני מתחילה לגלות דברים שאני עושה כרגע, שהייתי רוצה לעשות או להיות אחרת בעתיד.
לאט לאט.
זה תהליך גילוי.
תהליך התבוננות.
תהליך מחשבה.
תהליך שינוי.

תהליך שבו אני מפסיקה לאט לאט ובהדרגה לראות את עצמי כקורבן של הנסיבות, ומתחילה לאט לאט לראות את עצמי כמובילה של החיים שלי.

איפה אני מתחילה?
אני מתחילה מכל מה שתלוי רק בי.
אני מתחילה ברכישת הרגל אחד חדש שישפר את איכות החיים שלי בבית שלי.
אני מתחילה מחיוך, כשאני הולכת ליישם את הדברים שאני רוצה לראות בביתי, כי זו החלטה שלי ובחירה שלי.
אני מתחילה מהרגשה שאני המלכה בבית שלי, כי:
אני עושה מה שחשוב לי. וכך מתאמנת יום יום בבחירה פעילה.

נגיד, חזרתי מהעבודה ויש לי רק שעתיים עד ארוחת הערב – מה הכי חשוב לי כרגע? מה חשוב לי שיקרה? האם הכי חשוב לי לאכול ולכן אני אשקיע את הזמן שלי בארוחת ערב בזמן ואתעלם כרגע מהכביסה? האם הכי חשוב לי להכין את התיק למחר כי יש לי ישיבה חשובה ואני רוצה להגיע מוכנה? האם הכי חשוב לי להתגלגל על השטיח ולחבק את הילדים שלי כי אני מאמינה שאין דבר יותר חשוב מהאהבה לילדים?
האם יש חמישה דברים שחשובים לי ואני יודעת מראש שיש לי זמן רק לשלושה?
אם ככה – איך אני בוחרת לפתור את הדילמה שלי?

אם זו אני שבוחרת, אני שמחליטה, אני שקובעת סדר עדיפויות – אני לא קורבן.

הפח מפריע לי?
אני יכולה פשוט להוריד אותו בעצמי… (הרי אני כבר נועלת את נעלי ההתעמלות שלי 🙂 כי למדתי את הטריק הזה בסדנה של בשמת).

הפח מפריע לי, אבל אני עסוקה עם ארוחת הערב ולא אספיק לעשות את שני הדברים?
אני יכולה פשוט לבקש ממישהו אחר שיוריד אותו.

בלי "רגשי". בלי להרגיש קורבן. בלי לכעוס. בלי מרירות פנימית של "אבל למה הוא לא עשה את זה בעצמו". למה להיכנס לסרט קורבני?
זה לא באמת חשוב מדוע אף אחד אחר לא דאג לזרוק את האשפה.

מה שחשוב הוא, שאת רוצה שהיא תיזרק.
אז את תדאגי לזה:
תורידי בעצמך. או תבקשי מישהו אחר. או תקשרי את הפח ותשימי ליד הדלת, כי אין כרגע מישהו אחר בבית ואת לא יכולה לרדת ("מישהו אחר" יכול להיות בן הזוג, יכול להיות אחד הילדים, וגם יכול להיות אחד ממבקרייך).

החולצה שלי לא מגוהצת? אני יכול פשוט לגהץ בעצמי… (הרי אני כבר נועל את נעלי ההתעמלות שלי 🙂 כי למדתי את הטריק הזה בסדנה של בשמת).

החולצה שלי לא מגוהצת אבל אני לא יודע לגהץ בעצמי?
אולי אני יכול לבקש שילמדו אותי לגהץ, כדי שמהיום והלאה תהיה לי בחירה? ואולי יש מכבסה בשכונה שנותנת שירותי גיהוץ?

ברגע שהבנו שיש לנו בחירה, שיש לנו ברירה, שזו החלטה שלנו – מה אנחנו חושבים שהכי חשוב לעשות ברגע זה – אנחנו כבר נהפוך להיות יצירתיים ונמצא פתרונות, איך להשיג את המטרות שלנו.

גם זה דורש תירגול ואימונים, אבל אל חשש. החיים מלאים חידות מהסוג הזה להתאמן בהן.
גם להפוך את ההסתכלות שלנו בחיים, דורש תירגול ואימונים.

במקום "למה היא אף פעם לא מגהצת לי בזמן? היא לא מבינה כמה זה חשוב לי?!" יבוא "אני רוצה חולצה מגוהצת, ובת זוגי כל כך עמוסה שהיא לא מגיעה לזה. אז אני אגהץ".

במקום "למה הוא לא מוריד את הפח? מה יש, הוא לא חי בבית הזה?" יבוא "אני רוצה שיורידו את פח האשפה, אני יכולה לעשות את זה" או "אני רוצה שיורידו את פח האשפה, ואני לא יכולה לעשות את זה בעצמי כרגע, אז אני אבקש".

(גם השאלה, מה לבקש, מתי לבקש, איך לדעת מתי מדובר בבקשה לגיטימית ומתי מדובר בהסגת גבול הבחירה של מישהו אחר – כל אלה נושאים חשובים לרשימה אחרת שעוד אכתוב).

אהבתם?
אשמח לתגובות!

יש לכם שאלות בנושא?
אשמח לענות!
כתבו לי 🙂  רואים שיש מקום לתגובות כאן למטה?

↓   ↓   ↓

באהבה,

מבשמת אבן-זהר