מה לימדתי את ילדי?

האם לימדתי אותם שעבודות הבית הן קורבן?

הרבה מאיתנו מתוסכלים מהתנהלות הילדים בבית. מגיעות אלי תלונות רבות: "הילדים שלי לא עוזרים", "כשאני מבקשת אומרים לי: לא בא לי", "הם פשוט מצפצפים עלי", "אף פעם אין להם חשק".

יש למצב הזה הרבה סיבות, שחלקן כלל לא תלויות בנו: בניגוד למה שהיה פעם, שהנורמות החברתיות יצרו אווירה שבה ברור מאליו שהילדים משתתפים בעבודות הבית, הנורמות של היום מעודדות את הילדים לכיוונים הפוכים.

ולא רק הנורמות הרווחות בבתים הישראליים, אלא גם מה שהם רואים בסדרות הטלביזיה, בסרטים ובפרסומות: רואים ילדים המתחצפים להוריהם, רואים הורים שנתקלים בהתחמקות ובבוז מילדיהם כשהם מבקשים מהם למלא מטלות בבית, והילדים המתנערים מכל עזרה בבית מוצגים בתוכניות באופן חיובי.

אבל יש סיבות שתלויות בנו.

אני מתייחסת לחשובות שבהן בסדנה שלי, "איך לשלב את הילדים בעבודות הבית", וכאן הייתי רוצה להציג בקצרה רק אחת מהסיבות, סיבה חשובה ונסתרת מעינינו:

איך לימדתי את ילדי שעבודות הבית הן משהו איום ונורא?
איך לימדתי את ילדי שעבודות הבית הן קורבן?
איך לימדתי את ילדי לשנוא את עבודות הבית?

לימדתי אותם בעזרת דוגמא אישית.

אם אני בעצמי מרגישה שעבודות הבית הן עול, טורח וסבל.
אם אני בעצמי מרגישה מקופחת ומתלוננת ש"אין משרתים בבית הזה".
אם אני בעצמי מתמרמרת, בלבי או אפילו במלים גלויות: "למה הכל עלי? למה אני צריכה לעשות הכל בבית הזה?"

מה אני משדרת להם?

ברור שאני משדרת, שאלה עבודות מאוסות שאף אחד לא ירצה לעשות.
כך חינכתי אותם במו ידי לשנוא את עבודות הבית ולהתחמק מהן כמיטב יכולתם 😦

כאשר אני מרגישה כקורבן של הבית – כל בני הבית מבינים בחוש, שמלאכות הבית הן משהו איום ונורא שכדאי לברוח ממנו. רק הילדים האוהבים ורכי-הלב שלנו, יבואו מתוך נדיבות לבם הקטן לעזור לאמא או לאבא ולשאת ביחד איתם מעט מהמשא הכבד. ילדים מקסימים אלה אכן עוזרים לנו, אבל באיזה מחיר?
גם הם מפנימים כך קורבניות וסבל,
במקום לעשות את הדברים היומיומיים הפשוטים שצריכים להיעשות –
בקלילות מובנת מאליה.

איך אפשר לשנות את זה?

אפשר להתחיל ללמוד, שאני לא קורבן.

באהבה,
מבשמת

רוצה לשתף אותי או לשאול אותי? תכתבי לי פה למטה בתגובות ואני מבטיחה לענות:

↓   ↓   ↓