לפעמים עומד בפנינו פרוייקט גדול, שמאיים עלינו, ואנחנו דוחים ודוחים…
לא מזמן, כשהכנתי את ההרצאה שלי לכנס "חסמב"ה חסמב"ה: הקבוצה כחבורת סוד מוחלט בהחלט – הנחיה, הדרכה וטיפול קבוצתיים למתבגרים", תפסתי שעשיתי שימוש באחד הטריקים שלי:
בתור התחלה מחליטים, שהיום לא נעשה את הפרוייקט (לא משנה מהו הפרוייקט: הכנת החומר לדו"ח מס הכנסה, כתיבת מאמר, בדיקת בחינות, הכנת הרצאה לכנס, סידור אלבום התמונות המשפחתי, אירגון המתכונים וכן הלאה).
ההחלטה הזאת משחררת אותנו מרגשי האשמה שלנו, שתובעים מאיתנו להתיישב עכשיו ומייד ולבצע את העבודה, כמובן באופן מושלם.
צריכה להיות לנו סיבה טובה. למשל:
- כבר מאוחר
- אני עייפה ולא מרוכזת
- התינוק חולה וזקוק לי, לא מתאים להתחיל היום
הסיבה צריכה לשכנע אותי. יותר נכון, את הקטגור שטוען נגדי, ואת השופט שמרשיע אותי, אצלי בראש.
אחרי שהנחתי את שכבת הבסיס בצורת הסיבה הטובה שלי לא להתחיל את הפרוייקט היום, אני עוברת לשלב הבא:
עושה צעד קטן וראשוני בכיוון, בניסוח "אני רק אכין כמה דברים" לפרוייקט שלי.
- משהו קטן.
- לא מחייב.
- ממש פשוט.
אחת הסיבות לדחיינות היא החרדה מגודל המשימה. כשהמשימה נראית לנו מאיימת, אנחנו מתקשים להתחיל בה. המלים "אני רק…" מסמנות למוח שלנו שאין לנו כוונה להתמודד עם "הכל בבת אחת" אלא רק עם משהו קטן, שולי ולא מאיים. לכן משפט שמכיל את המלים "אני רק" ומגדיר מראש משימה קטנטנה, עוקף את הדחיינות שלנו ומאפשר לעשות את הצעד הראשון.
מרגע שכבר נעשה הצעד הראשון, אז זהו – התחלנו. כבר הדרך קלה יותר לצעד השני. וממנו לשלישי.
למשל, להרצאה שלי בכנס, שנושאה "חסמב"ה – עולם נערים ללא הורים", שלפתי מארון הספרים את כל ספרי חסמב"ה ואת "מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים" שבו כתבתי את הפרק "מקרה מבחן: סידרת חסמבה מאת יגאל מוסינזון" (מקרה מבחן לנושא ילדים ומבוגרים בספרות הילדים הלא-רשמית).
הטריק הוא, שאת הצעד הזה עשיתי בקלילות, במהירות וללא רגשי אשמה. לא היה צורך להיכנס לסרטים או לדחיינות, כי אני "רק" הוצאתי כמה ספרים והנחתי אותם על השולחן.
האפקט של הצעד הזה הוא, שהוא מפוגג כמות מאוד גדולה מהחרדה שקשורה בהתחלת הפרוייקט, ובכך מאפשר להתחיל אותו בפשטות, ביום המחרת.
כי הצעד כשלעצמו – קטן מאוד, וטכני מאוד.
אבל מבחינת הפרוייקט – המוח שלי מקבל את המסר שאני "כבר התחלתי" ולכן נרגע, שהרי השלב הקשה ביותר בפרוייקט הוא להתחיל אותו. אחרי זה הוא כבר רץ…
אם הפרוייקט הוא מבצע תמונות, אז נוציא את האלבום ונניח את התמונות בערימה לידו.
אם הפרוייקט הוא כתיבת מאמר, אז נמצא איזה קטע ונעתיק אותו לתוך הקובץ שפתחנו. אחר כך כבר נרחיב משם.
אם הפרוייקט הוא אירגון המתכונים שלנו, אז נוציא אותם ונשים במקום בולט ונוח לעבודת המיון.
לפעמים הצעד הראשון הוא פשוט להוציא קלסר ריק ולהכין אותו.
או לפתוח קובץ ריק במחשב ולשמור אותו בשם המתאים.
בהצלחה,
מבשמת
אם הרגשת שהרשימה שלי דיברה אליך,
ומצאה חן בעיניך
מאוד אשמח לשמוע ממך בתגובות, כאן למטה:
בשמת אבן-זהר
אמא לחיים 
הי בשמת! אני עוקבת בהנאה אחרי הפוסטים שלך מזה כמה חודשים. הם תמיד עושים חשק להתחיל משהו חדש, לתקוף איזו פינה לא מסודרת בבית. מעורר השראה. פוסט מצוין עם רעיון פשוט מאוד ויעיל מאוד. תודה!
תודה, נעמה, איזה כיף "לשמוע" 🙂
תודה. חכם ופשוט.
כמה שהעיצה הזו נכונה. מבחינתי זו דרך עוקפת לביצות רגשות האשמה והיאוש. כמו שכשאני מיואשת מכל מה שצריך לסדר ולנקות, אני מתחילה רק משהו קטן (בדרך כלל לשטוף את הכלים בכיור). השאר הופך בדרך קסם ליותר קל ופשוט.
תודה, טל ומירב!
לסדר את הארון… איזה סיוט זה בשבילי… זה קורה רק כשהדלת כבר לא נסגרת חודשיים.
אני חייבת להתחיל את זה ב"טוב, אז רק את הגופיות ודי"/ "אני רק מעיפה מפה את הגרביים עם החורים, ואחר כך רובצת מול הטלוויזיה"/ "רק מכינה שקית של בגדי הריון לגיסתי, וזהו!".
כמו קסם.
כנ"ל לגבי שטיפת כלים או ניקיון האסלה כסיפתח לספונג'ה עובד טוב, אבל משום מה אני חייבת להיות קצת ממורמרת וזועפת כדי שזה יזרום משם לניקיון של ממש.
פטנט מצוין בשמת, תודה!
היי בשמת יקרה,
בטח את לא זוכרת אותי, עברתי אצלך קורס לפני כמה שנים……בביתך.
היה מעולה.
עכשיו…
פתאום "נפלתי" על המייל הזה שלך
כלכך בזמן.
אז תודה גדולה 🙂
וימים טובים,
א'
בטח שאני זוכרת אותך, א' [השם שמור במערכת] 🙂
תודה על המשוב, איזה כיף לקרוא וגם לשמוע ממך 🙂