הכי שנאתי לפנות את מייבש הכלים

בבישול יש יצירתיות.
בשטיפת כלים יש משחק במים.
בהכנסת המצרכים למקרר ולארונות יש שילוב בין פתיחת מתנות לבין פאזל…

אבל פינוי מייבש הכלים היה רק מעצבן. אני אפילו לא יודעת למה. אבל שנאתי לעשות את זה, וכתוצאה מכך גם דחיתי ל"אחר כך".

התוצאה היתה שרשרת של חוליות תקועות:
כיוון שמייבש הכלים היה מלא, ואני אפנה אותו "אחר כך" – אז לא שטפתי את הכלים שהיו בכיור.
כיוון שהכיור היה מלא כלים – אז לא התחשק לי לבשל, אז "אחר כך".
כיוון שלא התחשק לי לבשל – אז הכנת הארוחות נדחתה, ל"אחר כך".

וכך יצרתי פקק תנועה במטבח שלי, כתוצאה מזה ששנאתי לפנות את מייבש הכלים.

מצב העניינים הזה לא מצא חן בעיני. לא ייתכן שאני, שמלמדת סדנאות סדר ואירגון בבית ובחיים, לא אשתלט על נושא מייבש הכלים, חשבתי לעצמי. מצד שני, הי, זה לא שאני מסודרת ומאורגנת מלידה ש"יורדת אל העם" ללמד אותו את תורת ההתארגנות. אני באה מהשטח, מהקשיים, מההתמודדות.

אז הנה לי אתגר:
איך להתמודד?

ההבנה הראשונה היתה, שאני רוצה לעשות שינוי.
באיזה שינוי מדובר? מדובר ביצירת הרגל חדש.

האם כדי ליצור את ההרגל החדש, לפנות את מייבש הכלים בזמן, אני צריכה לנזוף בעצמי, להכריח את עצמי, להשתפר ב"משמעת עצמית"?

לא. בהחלט לא.
זו לא הדרך שאני מלמדת.

אני מאמינה, שדרך האשמה והביקורת העצמית לא הובילה אותנו מעולם לשום מקום טוב. גם אם מה שאנחנו נוהגים לכנות "משמעת עצמית" (כפייה עצמית, יותר מדוייק לדעתי) עובדת מדי פעם, או אפילו למשך תקופה מסוימת – במוקדם או במאוחר היא תתמוטט עלינו.

מדוע?
כי אין בה בנייה מן היסוד, מבפנים, של רצון, של הרגל טוב, של משהו שמושך אותנו קדימה.
להיפך. יש בה משהו שפוקד עלינו, שמכריח אותנו, ולכן דוחף אותנו לתחושת חובה לא נעימה.

אני מאמינה בדרך הפוכה:
בדרך הרוך כלפי עצמנו, ההבנה לקושי שלנו והקבלה למצוקה שלנו.

אז בשלב הראשון, הכרתי בעובדה שאני פשוט לא אוהבת לפנות את מייבש הכלים.
ממש הרשיתי לעצמי להגיד את זה בקול רם: "איזה באסה, איך אני שונאת לשים את הכלים במקום!"
מותר לי!
מותר לי לא לאהוב את זה.
מותר לי להתבאס.
מותר לי להגיד את זה.
אני כבר גדולה ומותר לי! אני בעצמי הרשיתי!

בשלב השני, הכרתי בעובדה האמיתית לא פחות, שהרגשות שלי כלפי פינוי המייבש לא מועילים לי. אני רוצה שינוי. אני רוצה להחזיר את הכלים היבשים למקומותיהם, בזמן, למרות הבאסה.

בשלב השלישי, בחרתי את הזמן המשמעותי שאתחיל להנהיג בו את ההרגל החדש שלי:
שיגרת הבוקר שלי.

בשלב הרביעי בחרתי כיצד אנהיג את ההרגל החדש:
בצעדים קטנים, צעדים של תינוק.
החלטתי שברגע שאני נכנסת למטבח בבוקר, אתחיל לפנות את מייבש הכלים – אבל לא החלטתי לפנות את כל הכלים.

עם הטריק החדש שלי, החלטתי שאני "רק אפנה את הצלחות".
או "רק את הסירים שנמצאים מעל לכלים".
או "רק את הכלים שתלויים" (3 סירים עם ידיות, 2 מחבתות, הששת שלי, הפומפיה והמסננת – כולם תלויים בנוחיות וקל מאוד להחזיר אותם למקום).

וכך, כל בוקר הסברתי לעצמי בעדינות ובחביבות שאני "לא אעשה הכל עכשיו" אלא "רק…".
וכך כל פעם באתי לעשות עוד חתיכת "רק".
הרי זה לא מעיק "רק להחזיר 4 ספלים למדף ". זה קטן.
הרי לא בעייה "רק לשים את הסכינים בתבנית הסכו"ם". זה בקטנה.

התקדמתי צעד אחר צעד, עד שבסופו של דבר המייבש כולו התרוקן מכל כליו, ועמד מוכן ומזומן לקבל אל תוכו את הכלים הבאים, אחרי ארוחת הבוקר.

כך עשיתי במשך כמה שבועות.
כל פעם, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, עם הרבה סלחנות והרבה סבלנות, הרבה הכלה והרבה עדינות כלפי עצמי וכלפי הקושי שלי.
לא נלחמתי בהתנגדות שלי להחזיר את הכלים למקום.
זרמתי איתה.
אמרתי לה "בסדר, אז רק נשים 3 כלים במקום עכשיו"…

והנה, יום אחד נחתה עלי תובנה מפתיעה ומדהימה:
תפסתי את עצמי מסיימת את פינוי כל מייבש הכלים מבלי משים, ונהנית מזה!

איך קרה דבר כזה?!

יותר מזה, לא זו בלבד שנהניתי להחזיר את כל הכלים למקום, אלא שכאשר התחלתי לפנות את המייבש הרגשתי כאילו אני משחקת "דוקים", כי צריך להרים את הכלים בסדר הנכון, שלא ייפול אף כלי שנשען על כלי אחר.

ולא זו בלבד שנהניתי מעצם המשחק "להחזיר את הכלים למקום" (משחק?! משחק?!?! איך הפעולה הכי שנואה עלי במטבח הפכה לה לפתע למשחק כיפי?),
אלא שגיליתי שפינוי הכלים עושה לי סדר בראש.
עם כל כלי ששמתי במקום, התבהר לי מה אני הולכת לעשות עוד מעט, מה השלב הבא, התאפסתי יותר ויותר על היום שלי, היתה לי תחושת רווחה ומיקוד בראש.

לצד השמחה וההנאה מהגילוי והשינוי,
הטרידה אותי העובדה שלא אוכל עכשיו להסביר למשתתפי הסדנאות שלי ולקוראי האתר שלי,
איך עשיתי את זה.
איך עברתי צד בלי לשים לב.
עכשיו איך יידעו גם הם לעשות את השינוי בחיים שלהם?

ופתאום הבנתי איך עשיתי את השינוי.

עשיתי אותו בזכות העובדה שהפסקתי לחשוב על פינוי הכלים מהמייבש.

הפסקתי לחשוב על זה.
התחלתי "פשוט לעשות".
הפסקתי להתעסק בזה.
פשוט עשיתי.
הפסקתי להרגיש את הרגשות השליליים שהיו לי.
העובדה שקיבלתי אותם, גרמה להם להתמוסס ולהיעלם.

המהפך התרחש בדיוק באותם ימים שלא שמתי לב, כי פשוט עשיתי.
עשיתי בפשטות.
בלי להתבחבש, בלי להעמיס רגשות לא רלבנטיים על פעולה פשוטה ויומיומית.
וזו כל התורה כולה על רגל אחת.
נעשה.
(ונשמע).
לא רק מפני שה"נעשה" קודם ל"נשמע" (לכאורה, סדר לא הגיוני, שכן כדי "לעשות" אמורים היו בני ישראל קודם לשמוע, מה לעשות), אלא מפני הפשטות שמתבטאת פה בנכונות השלמה והתמימה לעשות.

באהבה,
בשמת

ד"ר בשמת אבן-זהר

 

 

אם הרגשת שהרשימה שלי דיברה אליך,
ומצאה חן בעיניך
מאוד אשמח לשמוע ממך בתגובות, כאן למטה: