נמאס לי להעיר לילדים כל היום על הבלגן

אמא לשישה כתבה באתר "באופן טבעי" בדף "תפילת הדרך":

ויש המון בלגאן של הילדים. מטריף.
התכתבתי כאן כבר ארוכות עם בשמת בנושא, אבל נראה שכדי ליישם את העצות אני צריכה לחזות בכל התרחשות בלגאן בזמן אמת. כי אחר כך אני נגררת ל"מי השאיר את ה…?" ו"מי לכלך את ה…?", וזה כמובן אליהו הנביא. ואם אבקש מהתייר המזדמן לסדר – "אבל זה לא אני", ובסופו של דבר אם אתעקש, כנראה שיסדר, אבל כמה אנרגיות…
מרגישה שכל היום מעירה: "קחו את הנעליים מהסלון", "קחו את הילקוטים מהכניסה לבית", "תאספו את הניירות מתחת לשולחן", "תפנו את הכלים"…

כתבתי ל"אם לשישה" כמה טיפים, והחלטתי – לטובת הציבור הרחב – לשתף אותם באתר שלי.
היתרון של "טיפים" שהם קצרים וממוקדים.
אני ממליצה לגשת ליישום מתוך גישה של סקרנות, עניין, שעשוע וקלילות: "מעניין מה יעבוד לי". כאשר נזכרים בטיפ, מנסים ליישם:

1. תנסי לתפוס את עצמך באמצע השאלות המיותרות האלה "מי…", ולהפסיק. אפילו באמצע מלה. אפילו מותר לומר: "אופס, התבלבלתי. לא חשוב מי".
2. טוב ונכון לבקש מהילדים לסדר. במקום הערות ואנרגיות לא נעימות – בקשות ונעימות.
3. אם את רוצה שהשיוויון ייראה, אפשר ללכת לפי הסדר ולבקש מכל אחד משהו אחד.
4. אפשר גם ממש ברגע שאת רואה בלגן אחד – לקרוא לכולם לגיוס כללי (את יכולה להסכים איתם על סיסמת גיוס, רצוי לא "נחש צפע" אבל אפשר להשתמש במשרוקית מצלילי המוסיקה. כאשר כולם מתייצבים, את מחלקת משימות. קודם משפט פתיחה: "אוקיי, גיוס כללי, כולם לעמדות! ההגנה על הבית מתחילה!" (הדימוי הצבאי פה הוא סתם המצאה). במלים אחרות, משפט הפתיחה = סיפור מסגרת לגיוס הכללי.
5. יצירתיות ומשחקיות: בסעיף הקודם המצאתי דימוי של גיוס להגנה. תמציאי חופשי – תשתמשי במשחקים שהם אוהבים, בדמויות מסרט שהם אוהבים, במסגרת של סיפור שהם אוהבים, לא משנה מה, ואפשר להחליף כל יום או לחזור על אותו משחק ברצף, לפי האינטואיציה שלך. ילדים אוהבים מאוד לשחק תפקידים בסרט או בסיפור, ואם תעשי מזה משחק מלהיב, יהיה יותר שיתוף פעולה.
6. חלוקת המשימות: לייחד לכל אחד משימה מוגדרת ופשוטה. גיוס כללי עוזר גם למוטיבציה וגם לתחושת השיוויון: "אנסטסיה, תאספי בבקשה את הניירות שמתחת לשולחן, ברתולומיאוס, תפנה בבקשה את הכלים…."
7. כאשר ילד אומר "אבל לא אני עשיתי…" את אומרת, וחוזרת ואומרת כמו מנטרה כל פעם שהתלונה עולה, שהפסקת לשאול "מי עשה את זה". לא חשוב מי עשה. אני צריכה עזרה עכשיו, וביקשתי ממך.
8. בהמשך לטיפ הקודם, שמציע להיעזר ביצירתיות: אפשר לענות גם מתוך המשחק שהמצאת או סיפור המסגרת שמצאת. לדוגמא: "אני הרמטכ"ל פה וגייסתי אותך לתפקיד".
9. כאשר ילד מתלונן: "אבל למה תמיד אני", זה סימן שהוא לא שם לב למה שביקשת מאחרים. אפשר פשוט להראות לו את השיוויון: "מאחותך ביקשתי זה וזה ומאחיך ביקשתי זה וזה. לכל אחד חילקתי משימות וזו המשימה שלך כרגע".
10. אם מישהו שונא במיוחד משימה מסוימת, את יכולה לעשות טבלה במקום גלוי. כל אחד ירשום בה בעצמו (בעצמו! כדי לחסוך לך!) את שמו וליד זה ימלא בטור א' "המשימה הכי אהובה עלי בבית" ובטור ב' "המשימה הכי פחות אהובה עלי בבית" (רצוי לא להכניס להם מלים שליליות לפה), ואת תשתדלי להתחשב בזה בחלוקת המטלות. ואם יש כמה ששונאים את אותה משימה אז הם יתחלקו בה לפי התור, בזמן שמשימה שכולם אדישים אליה (היא לא הכי אהובה ולא הכי פחות אהובה) אין מניעה לבקש מאותו ילד שוב ושוב בלי שתהיי מוכרחה לזכור שהיא בעייתית.
11. ככל שתפתחי יותר בטחון פנימי בתוכך, שאת מפסיקה להתעסק באשמה (מי אשם, מי עשה את זה וכל מה שקשור לזה) ומתחילה להתעסק בפתרון; ככל שהדגש שלך יהיה פחות על האכזבה מהילדים שבילגנו, ויותר על ההתמקדות בשאלה המעשית והפרקטית "מה אני רוצה שייעשה כרגע", כך יהיו פחות תגובות שמנסות להתנער.
12. ככל שתביני בצורה עמוקה יותר שזה לא רק לטובתך, אלא גם לטובתם שהם יגוייסו על בסיס קבוע לעזור לארגן את הבלגן בבית – כך יהיו פחות תגובות שמנסות להתנער.
13. בטחון פנימי עמוק בצדקת הדרך ודגש מעשי, ללא רגשות שליליים כמו אכזבה, תיסכול וכעס, יעזרו יותר מכל לגייס לך עזרה. ילדים מבלגנים. זו עובדת חיים. ובית עם ילדים קטנים לא יכול שלא להתבלגן. חבל לבזבז אנרגיות מיותרות על התיסכול מזה – עדיף להתמקד בעובדות חיים אחרות: במצב כזה, כל אמא זקוקה לעזרה. חשוב וכדאי שכל ילד ילמד להשתתף באירגון הבית. חשוב ובונה אופי שכל ילד יידע מה, איך ומתי עושים. טוב לילד לרכוש נסיון ולהתלמד תחת כנפי אמו המדריכה אותו במעשיות ובאהבה.
14. לשמור על טון נעים, מבקש ומכבד. להיזהר מהטון המתעצבן, הנוזף והתובע (קל להגיד, אני יודעת … אבל אנחנו בשיפור מתמיד, נכון?)
15. רצוי לבקש משימות קטנות. אם כל פעם הגיוס הוא למשימה שאפשר להספיק עד שלוש דקות ואת שמה טיימר לשלוש דקות בלבד – הם לומדים בהדרגה שזה ממש קצר. ומתנגדים פחות.
16. חשוב לבקש לא כאשר את נחה, או נראית להם כאילו את נחה (למשל, כשאת מיניקה לפעמים נדמה להם שאת לא עושה כלום…) אלא כאשר את עושה משימה משל עצמך: "אני הולכת לרחוץ כלים. הנה נראה כמה אני אספיק בשלוש דקות". לא אסביר את זה כאן אבל זה טיפ חשוב.
17. תחרות נגד השעון היא תמריץ חיובי וכך גם "כמה מהר אפשר לאסוף את הניירות" או "להחזיר את הנעליים". מי שניצח את השעון הרוויח כי זה על בסיס "גומרים הולכים" (כשגומרים את מה שצריך לעשות, משוחררים, כך שיש תמריץ לסיים במהירות). את למשל יכולה להגיד "הנה שמתי טיימר על שלוש דקות ונראה אם אני אספיק לרחוץ את כל הכוסות. למקומות-היכון-צא!"
18. מדגישה שוב: משחק. כיף. תחרות לנצח את השעון. כולם אצים רצים לחסל את המשימות. משימות קצרצרות. אם אפשר גיוס של דקה או של שתי דקות, אחלה. ובלי רגשי אשמה. המון גיוסים קטנים של שתי דקות.
19. אחרי שילד מגוייס יום יום, כל פעם מחדש, לשים את התיק במקום, כל יום, כל יום, וכל יום את מבקשת בסבלנות כאילו לא ביקשת אותו דבר אתמול, כאילו אין לך ציפייה שיזכור – יש סיכוי ממש לא רע שאחרי חצי שנה, תשמעי איזה צאצא או צאצאית אומרים לך בנימת ניצחון: "כבר שמתי במקום! ברגע שחזרתי מבצפר!" או שהם יכריזו על זה מייד בהגיעם הביתה.
20. את מצידך מתחילה לשים לב, אם ילד שלך הפנים שבכל מקרה יבקשו ממנו לשים את הנעליים או את התיק במקום, ויעשה את זה בלי הכרזות. במקרה כזה את פשוט מחבקת ומנשקת ואומרת "איזה נחת! צדיק שלי!" (במגזר של אם לשישה, "צדיק" הוא שבח מקובל. הרעיון הוא שכל אחת תבחר את השבח שמתאים למשפחה שלה, כמובן).
21. נושא השבח מביא אותי לעניין הפרס: תמיד נעים ומנומס להגיד תודה, ולתת פרסים של חיבוקים, נישוקים, או "עכשיו יש לי זמן לפטפט איתך קצת כשאני רוחצת כלים/מבשלת/תולה כביסה כי עזרת לי במשימה זו-וזו". הפרס חייב להיות מגע אוהב ותקשורת אנושית אוהבת, לא משהו חומרי. הפרס על שיתוף הפעולה הוא אמא רגועה, מקשיבה, אוהבת ומחבקת. הפרס על התנהגות אוהבת הוא תגובה אוהבת. הוא חיזוק של הקשר, הוא חיזוק של היחסים. לא גמול חומרי, שהוא למעשה ההיפך מביטוי של אהבה (מורכב אבל לא אכנס לזה).

כי מה המסר?

ההתגייסות למען אמא, מגדילה את הכוחות של אמא.

ההתגייסות ושיתוף הפעולה עם אמא, מגדילים את חלונות הזמן של אמא לשתף פעולה עם כל ילד.

אם כולם עובדים ביחד בבית, וגם חוסכים בלגן מראש (כי שמים במקום, כי לא מלכלכים וכו') אז לאמא יש גם מצב רוח יותר טוב וגם פשוט היא פחות מותשת וטרודה. אם את אמא לשישה קטנים, אני מזכירה לך שאמנם מתחילים מדברים כמו לשים את התיק ואת הנעליים במקום, אבל לאט לאט הם ילמדו גם לערוך שולחן, לפנות שולחן, לשטוף כלים, להוריד, לקפל ולפזר את הכביסה – דברים שהם מעבר לרדיפה המתמדת אחרי הבלגן, דברים שבאמת חוסכים זמן כאשר הם נעשים במקביל ולא אך ורק על ידך.

המסר הוא שכל דבר שכל אחד מכם עושה למען המשפחה – הוא ביטוי של אהבה.
בזה שאמא שוטפת את הכלים למען כולם, אפילו שלא אמא לכלכה את הצלחת הזאת – היא מבטאת אהבה למשפחה שלה.
בזה שילד אוסף את הניירות או מפנה שולחן ומביא לאמא את הכלים לשטיפה או מעביר סמרטוט לח או מפריד את הכביסה שלו מהערימה – הוא מבטא אהבה לאמא ולמשפחה.

וברגע שאת הופכת את הכל א. למשחק וב. לביטויי אהבה, את הופכת את זה לקל יותר. עבור כולם.

והטיפ האחרון:

♦ "למה אני צריך… וגו'" – "כי אני אמא שלך, שאתה אוהב, ואני ביקשתי ממך"

שימי לב: זה מפני שהוא אוהב אותך, לא מפני שאת אוהבת אותו. זה לא תשלום על אהבת אם, זה לא פולני – זה מפני שאת יודעת שהוא אוהב אותך, אין על זה עוררין בכלל, וככה מבטאים אהבה. בזה שעושים משהו שהאהוב מבקש ממך. ואת מצדך מבטאת אהבה כלפיו, בזה שלא ביקשת משהו גדול מדי, ביקשת משהו שהוא לפי גודלו של הילד. ואת גם אומרת לילדה "ביקשתי את זה ממך כי אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה. מאחיך הקטן אבקש משהו אחר, שבכוחו לעשות".

"אם לשישה" המשיכה והקשתה:
הלזכור הזה הוא אבן נגף בהתקדמות שלי.
אבל אני רואה שעם הזמן ועם הקריאה הרגלים מהסוג שאת מדברת עליהם מחלחלים
תמיד ואצל כולם, ההרגלים מחלחלים "עם הזמן ועם הקריאה".
בלי הלקאה עצמית, כן? בלי רגשי אשמה. היישום תמיד יתחיל בקטן, ובהדרגה יגדל. התהליך תמיד לא-לינארי, אלא כמו שתינוק לומד ללכת: צעד קטן, נפילה על התוסיק. חמישה צעדים, אחר כך שוב זחילה.

עוד שאלה "אם לשישה":
בשמת, כתבת: "חשוב לבקש כאשר את עושה משימה משל עצמך: 'אני הולכת לרחוץ כלים. הנה נראה כמה אני אספיק בשלוש דקות'. לא אסביר את זה כאן אבל זה טיפ חשוב".
התכוונת שאומר את זה בקול רם או לעצמי בלב?

בקול רם.
יש פה שני חלקים:
את מבקשת כאשר את בעבודה ולא במנוחה. זה החלק החשוב. הילדים רואים שגם את עושה משהו. את לא הבוס שיושב על הכורסא ומחלק הוראות. יש לזה אפקט.
על זה טיפ נוסף: את מצטרפת לאתגר. המשימה שלך לרוב גדולה יותר משלהם (שטיפת כלים, תליית כביסה וכדומה), לכן את "מתחרה נגד השעון" רק על חלק קטן ממנה: רק הכוסות, או רק… משהו. אבל גם את, בתחרות.
בשני המקרים – כולם עובדים שכם אחד. כולם באתגר. וכולם בתחרות לא זה נגד זה אלא מול השעון, שזה סוג של ביחד.

בהצלחה!
בשמת אבן-זהר

אם הרגשת שהרשימה שלי דיברה אליך
ומצאה חן בעיניך
מאוד אשמח לשמוע ממך בתגובות, כאן למטה: