חזרתי לעצמי: חשבונות הבית

כשהייתי ילדה, תמיד ניהלתי את הכסף שלי בשמחה ובקלות. היה לי פנקס קטנטן חמוד, שבו רשמתי כמה כסף יש בקופת החיסכון שלי, שאליה נכנסו כל המטבעות שקיבלתי מההורים ומהסבים. ממנה הייתי קונה גם דברים לאחותי הקטנה, כי היא אהבה לשמור את הכסף בקופת החיסכון שלה ולא להוציא אותו…

כשמלאו לי 16 שנים, אבי פתח לי חשבון בנק. בהתחלה היה לי גם פנקס קטן לניהול חשבון הבנק שלי, שבו רשמתי "הכנסות" ו"הוצאות", אבל כשהתגייסתי והתחלתי לקבל משכורת צבאית וגם להוציא כסף מהחשבון באופן קבוע, התחלתי לנהל את החשבונות שלי במחברת חשבון שבה הקדשתי דף לכל חודש, כי הפנקס נעשה קטן מדי.

את הרגלי הרישום והמעקב רכשתי מצפייה באמי, שניהלה את חשבונות המשפחה. היא היתה רושמת את כל ההוצאות וכל ההכנסות, וכל חודש גם היתה מחשבת מראש את ההכנסות הצפויות (מהמשכורות שלה ושל אבי) ואת ההוצאות הצפויות. הורי הקפידו להפקיד כל חודש כסף לחיסכון, וכן להוציא תמיד פחות מההכנסות, כדי שתמיד יהיה כסף בחשבון להוצאות בלתי צפויות.

בשנות ילדותי הראשונות, אפשר לומר שהיינו "עניים" מבחינה טכנית, ולכן הורי הקפידו לחיות בצניעות מירבית ולא היה כסף ל"בזבוזים" משום סוג. לא הרגשנו עניים, כי הודות לניהול הנבון של אמי, תמיד היה כסף לכל מה שצריך. כילדה ספגתי את העקרונות האלה בקלות, כי הם לא היו מלווים בתחושת קיפוח אלא בתחושת סדר: סדר העדיפויות הכלכלי היה תמיד ברור ומוסכם. הוצאות חיוניות הן חשבונות ומיסים, אוכל, תחבורה, ציוד לימודי וביגוד והנעלה בסיסיים (בסתיו קנו לנו נעליים, בגשם הראשון קנו לנו מגפיים, ובקיץ קנו לנו סנדלים. זוג אחד לכל עונה. בחורף היה לנו מעיל. אחד).

אמא שלי היתה אלופה במתיחת התקציב: למשל, כשהייתי בת חמש גרנו בדנמרק במשך שנה, בזכות מילגה שאבא שלי קיבל ללימודיו באוניברסיטה שם. לפתע קרתה תקלה והמילגה לא הגיעה במשך כמה חודשים. אמא שלי מייד הידקה את החגורה וניצלה כל אמצעי לחסוך בהוצאות: בגינת הבית היו שלושה עצי תפוחים, כך שבאותם חודשים אכלנו תפוחים חיים, תפוחים אפויים עם קינמון וסוכר, רסק תפוחים, פאי תפוחים, ליפתן תפוחים, ואפילו תפוחים לארוחת הצהריים (אמא שלי הצליחה לקנות את הבשר הכי זול ולהכין ארוחות טעימות מבשר ותפוחים)…. לא רעבנו, והחוויה כנראה לא היתה קשה לנו, כי כולנו חובבי תפוחים עד עצם היום הזה.

כשעברתי לגור לבד והתחלתי לעבוד, ניהלתי גם אני את משק ביתי באותה צורה. כמו הורי, מימי לא היה לי מינוס בחשבון הבנק ולא הייתי בחובות. תמיד הוצאתי פחות מהמשכורת, ותמיד הפרשתי כסף לחיסכון. והמשכתי לנהל את החשבונות שלי במחברת החשבונות. תמיד הייתי "עם היד על הדופק", תמיד ידעתי מהי הכנסתי, מה הוצאותי הצפויות, וכמה כסף יש למטרות שמעבר לצריכה השוטפת.

ואז, התחתנתי.

ואחד הדברים שקרו היה, שנעלמו הקלילות והשמחה שבהן טיפלתי בכל חודש בניהול החשבונות. התחלתי לדחות את הטיפול בכספים.

עברו חודשים שבהם לא בדקתי מה המצב, לא ניהלתי רישום, לא עקבתי. פעם ספק האינטרנט הצליח לגבות מאיתנו במשך תקופה ארוכה סכום גדול בהרבה ממה שסוכם איתם, פעמים אחרות לא קיבלנו סכומי כסף שונים אף שהגיעו לנו החזרים כי לא טיפלתי בזה בזמן, החשבונות הפכו להיות מטלה ומועקה בשבילי.

עדיין טיפלתי בהם, אבל באיחור גדול, ובקושי גדול. הייתי צריכה להכריח את עצמי. המצאתי טריקים ופטנטים. למשל, מיינתי כל פעם את ההר שהצטבר לניילוניות מחולקות לפי חודשים, ולקחתי איתי את מחברת החשבונות שלי עם הניילונית הבאה ועם הקלמר שלי לכל מיני מקומות מחוץ לבית, ושם התקדמתי.

ויום אחד, אחרי הרבה שנים, קמתי והתחלתי את המסע בחזרה אל עצמי. אני לא יודעת איזה מכל הדברים שעשיתי בתהליך הזה יצר את השינוי בנוגע לחשבונות, אבל כבר שבועיים אני ב"דיאטת צריך": אני לא עושה שום דבר שלא "מתחשק לי". ממש כך. כל יום מחדש, שואלת את הגוף מה מתחשק לנו לעשות היום. והתשובות מפתיעות אותי מאוד. כי מה שמתגלה, הוא הדברים שהם "אני", שגורמים לי אושר. למשל, פעמיים קיבלתי תשובה "לשבת מול הים". אז נסעתי לים.

כל שבוע, אני מתרגמת פרק בספר מספרדית. מבחירה. בכיף. אז מסתבר שהתרגום הוא "אני".

כמה פעמים בשבוע, אני מתקדמת בשיטתיות במחקר שלי בספרות ילדים שבדית של המאה ה-19. מבחירה. בכיף. אז מסתבר שהמחקר הוא "אני".

כל יום, עולה בי דחף לתרגל צ'י קונג. אני נהנית מהתירגול. כל יום בוחרת את התירגול שהכי מדבר אלי היום. מבחירה. בכיף. אז מסתבר, שהצ'י קונג הוא "אני".

והנה השבוע, במשך שלושה ימים פזלתי לסל החשבונות הממתין בסבלנות חודשים שאגיע אליו, ושאלתי את עצמי: אני רוצה לטפל בחשבונות? האם זו הבחירה שלי או שאני מרגישה תחושת חובה ומכריחה את עצמי "כי צריך כבר"?

ולא נגעתי בחשבונות, כי אני כאמור ב"דיאטת צריך". נזהרת מאוד לא לעשות שום דבר רק משום ש"צריך" כרגע. כך יום ראשון, יום שני, יום שלישי. ביום רביעי הבנתי, שבאמת מתחשק לי לטפל בהם, זה לא נובע מ"צריך". ושלפתי את מחברת החשבונות שלי, חמודה בצבע ורוד פוקסיה, ואת הניילונית הממויינת הראשונה-בתור, והתחלתי לבדוק ולרשום. בנחת, בלי לחץ, עם הפסקות מתוזמנות בשביל לאכול, לשתות, לנוח ולתלות כביסה.

למחרת, קמתי בבוקר וישר התחשק לי להמשיך. לפתע הצצתי בשעון וגיליתי שכבר עברה השעה עשר בלילה! אופס, נסחפתי!

ביום השלישי כבר תפסתי שוונג והתקדמתי בקצב מהיר יותר, כבר מיינתי עוד ערימה גדולה של דברים שחיכו להיכנס לניילוניות מאוגוסט (4 חודשים), וראיתי את ההר מצטמק לכמות נשלטת של ניילוניות מסודרות שמחכות לתורן.

רק ביום הרביעי שהתחיל בחשק גדול לשלוף את מחברת החשבונות שלי ולהתקדם כבר בניירת, קלטתי סוף סוף שאני נהנית. שזו הבחירה שלי. מרצוני החופשי. בכיף. שחזרה בשמת של פעם, שאהבה לעשות סדר בחשבונות שלה, בשמת שזה ריפוי-בעיסוק בשבילה. זה כבר לא בדחיינות. כבר לא בקושי. כבר לא בסבל. אין מטען רגשי כבד שמונח על החשבונות שלי.

אז מסתבר, שטיפול מסודר בחשבונות הוא "אני". וזה לא מפתיע. רק שחשבתי שהקלילות והשמחה ביחס לחשבונות אבדו לי לתמיד – והנה חזרו אלי.

באהבה,

בשמת