יום אחד, התברר שאני חולה. מובן שהפשלתי שרוולים ופצחתי במאמצים להבריא. טיפולים, תזונה, פעילות גופנית, ניקוי טראומות-עבר, שינוי אישיות. מה שצריך. וכל פעם בדקתי עם הגוף: "נו, הבראתי כבר? מה קורה?" וכל פעם ראיתי, שעדיין לא.
טוב, הגוף היה מאוד חלש, אבל רוחי חזקה! אז ידעתי שאני פשוט צריכה להתחזק פיזית. אוקיי, זה ייקח קצת זמן, אבל יש לי תוכנית. ואם תוכנית א' לא תעבוד, אז אעבור לתוכנית ב'. ואם תוכנית ב' לא תעבוד, אז תוכנית ג'.
הדברים התגלגלו כך, שלא מזמן נרשמתי לסדנת סופשבוע בצ'י קונג, שאירגן המורה שלי אלי "הדרקון" כהן.
הגעתי לסדנה בשמחה ובציפייה ליומיים שלמים של תירגול צ'י קונג, אך ברגע שהתחלנו לתרגל הופיע אצלי כאב חריף כל כך, שלא הייתי מסוגלת לעשות כלום! הפעם, על הכאבים האלה, לא יכולתי "להתגבר ולתרגל בכל זאת". נאלצתי להתיישב בצד. כיוון שלמדתי כמה דברים חדשים במסגרת "שינוי האישיות" שהזכרתי בפתיחה (למשל, שמחלה היא דרכו של הגוף לנסות להגיד לי שמשהו לא טוב לו באורח החיים שלי, או למשל, שאני יכולה לתקשר עם הגוף כדי שלא יצטרך לצעוק לי בסימפטומים לא נעימים), פניתי אל הגוף שלי ושאלתי אותו: "מה קרה? מה זה הכאבים האלה? מה אתה מנסה להגיד לי?"
לא באמת ציפיתי לתשובה, אך להפתעתי הגוף ענה מייד, בטון מתלונן:
"את כל הזמן עושה-עושה-עושה-עושה-עושה!!!
אין לי כוח לזה!
את רוצה שאני אחלים, אז תשאירי לי כוחות!
אני לא יכול גם להתרוצץ לסדנאות וטיפולים וגם להחלים! זה או זה, או זה. אין לי מספיק כוחות לשניהם. ואם את מריצה אותי, אני נאלץ להשקיע את הכוחות בהתרוצצות ולא נשאר לי כוח להפנות לריפוי.
די כבר! תפסיקי! תפסיקי לעשות!!!"
אז הפסקתי.
הפסקתי להתרוצץ. לא נוסעת לשום מקום שרחוק יותר מחמש דקות מהבית כרגע. הבנתי שהמאמץ מעייף אותי מדי. סליחה, תיקון: לא "הבנה" בשכל, אלא "הרגשה" בגוף – הרגשתי, לראשונה, את המאמץ. והרגשתי, שהמאמץ הזה מעייף אותי מדי.
הפסקתי את התזונה האוטואימונית המוגבלת מאוד, שהקשתה עלי לעלות במשקל במשך כמה חודשים, והחזרתי בין היתר ביצים ורסק עגבניות, שמייד איפשרו לי להכין אוכל טעים, החזירו לי את התיאבון ואפילו התחלתי לעלות במשקל.
והפסקתי לעשות כל דבר שלא החשבתי כ"מנוחה". אני קוראת לזה "דיאטת ה'צריך'" כי אני בדיאטה מכל מה ש"צריך". לא עושה מה ש"צריך", כמעט בכלל. בעיקרון אני נחה, אני "בחופשה", ועושה אך ורק מה שמתחשק לי, מה שמלהיב אותי ומה שמשמח אותי.
ומעל לכל, הבנתי, שבמשך שנים רבות התייחסתי לגוף שלי כאל יישות נפרדת ממני. אני עשיתי דברים – וציפיתי ש"הוא", הגוף, יבריא. אני נרשמתי לסדנה, וציפיתי ש"הוא", הגוף, יתרגל. אני רציתי להגיע לטיפולים, וציפיתי ש"הוא" ינהג ויתרכז וייקח אותי מפה לשם ומשם לפה. כבר במחשבה שלי היתה דואליות בינינו. לא ראיתי אותנו כגוף אחד (: אלא בעצם כשניים נפרדים.
מאז שאני בדיאטת ה"צריך", אני מקשיבה יותר לגוף שלי ומתקשרת איתו יותר. אני מרגישה אותו מבפנים. אני יודעת שאנחנו כבר צוות, בדרך להיות יחידה אחת, "אני", שכוללת גם את הגוף. אני בתשומת לב על כוחות הגוף, על רצונות הגוף, על צרכי הגוף: החל משינה ללא שעון מעורר, דרך אכילה לפי מה שמתחשק וטעים, וכלה בשאלה "מה עושים עכשיו?"
באהבה,
בשמת
אמא לחיים 
מיד כשקראתי את זה נזכרתי בוידאו הזה.
מרגיש לי ממש קשור.
אולי את מכירה אותו ואולי לא
Eve Ensler, TedTalk Women 2010, איב אנסלר: לפתע, גופי
וכמובן שיש לה המווווון חומרים מעניינים.
בברכת החלמה, ריפוי והקשבה
אסוציאציה מעניינת (: הנה הכרתי סרטון חדש. תודה (:
ערכתי, כדי שמי שרוצה יוכל למצוא את הוידאו של איב אבל זה לא ישתלט לי על הפוסט.
צפיתי בה בעיון. אני רואה שתי נקודות דמיון: גם היא התמודדה עם מחלה כלשהי, וגם היא היתה מנותקת מהגוף שלה. בינינו, זה חל על אחוז כל כך גבוה מבני התרבות המערבית בתקופתנו, נשים וגברים, שזה לא מספיק לי בשביל לראות דמיון.
למען האמת, כתבתי את הפוסט הזה עבור כל מי שקוראת ומזהה שבעצם גם היא חיה עם יותר מדי "צריך" בחיים שלה, ושגם לה לא יזיק להקשיב לגוף שלה יותר. האתר שלי לא נועד לסתם-הגיגים אלא כדי לתמוך, לתת השראה ולעזור לכל מי שמבקשת או מבקש לנהל את החיים האישיים בצורה טובה יותר.
איב שונה ממני מאוד. הטון שלה נשאר נחרץ ונמרץ, והיא ממשיכה להגשים את הייעוד שלה, לחשוף את העולם לזוועות חברתיות ואקולוגיות ולתרום את שלה להעלאת הרגישות ולהפסקת האלימות כלפי נשים, כלפי בני אדם בכלל, כלפי בעלי חיים וכלפי כדור הארץ. הגישה שלה למחלה היתה כרוכה גם בנחרצות, נמרצות, אלימות כלפי הגוף שלה והרבה מאוד פנייה החוצה (היא פנתה לרופאים ולטיפולים מערביים שירפאו אותה, ולחברים ומטפלים ברפואה לא-מערבית כדי שיתמכו בהחלמה שלה).
המסר שלי הפוך. אני לא מתעסקת בעוולות ובזוועות, ואין לי מטרה להציל את העולם. אני רוצה להתעסק בחיים הקטנים הפרטיים של קוראותי וקוראי, לתרום להם מנסיוני, ואני מדברת על הקשבה פנימה ועל בחירות שמבוססות על התשובות שאני מקבלת מבפנים.
אני מלאת הערכה לפעילות שלה וגם לדרך האישית שהיא עשתה, אבל הטון שלה והאנרגיה שהיא מביאה איתה שונות לגמרי משלי, עד כדי צרימה. אני מבינה את האסוציאציה האישית שלך אבל אני לא מתחברת.
שלום בשמת, אמנם לא נפגשנו מעולם אבל אני עוקבת אחריך כבר כמעט 15 שנה… בזכותך גיליתי את ה״בלי חיתולים״, פליי ליידי ועוד שפע עצום של ידע חכמת חיים ותמיכה שאת יודעת לחלוק ולהעביר לאחרים.
וגם עכשיו כאן. תודה גדולה לך.
ולגבי היכולת לקחת את הזמן ולנוח, התעלמות מהקול של ״הדודה הפולניה״ היא שלב מכריע בהרגשת החופש 😉
החלמה שלמה
דניה
תודה על התודה, כמה מרגש! אמנם אין לי דודות פולניות אבל יש לי אופי תקתקני חחח (אולי צריך להגיד: היה לי אופי תקתקני?).
מאוד מאוד מעניין. גרמת לי לחשוב על כך שרק כשמשהו בגוף (שלי) מרגיש לא טוב, חולה או נפצע אני פתאום שמה לב אליו ולרצונות שלו.
בדיוק זה.
בשמת יקרה, מאחלת לך בריאות איתנה בדרך שמרגישה לך הכי נכונה.
שתחזרי בכוחות מלאים לעיסוקייך ולשגרת חיים מבורכת.
שרונה אלדד
תודה רבה! (:
בשמת יקרה
דבריך מרגשים ומרגישים כל כך,
ניכר שכל אות נכתבת בחיבור לגוף ולהרגשתו.
בהתבוננות על תינוק, פתאום הבליחה בי מחשבה דומה: איך הוא כל כך מחובר לעצמו ולגופו, ברור לו כשכואבת הבטן – כואב לו, וזו לגמרי ישות אחת.
ואני, כל כך מנותקת, תלושה, 'מכריחה' את הגוף להיענות לרצונותיי…
זה כל כך עקום וכל כך מוטמע, שמרוב שזה אינטגרלי, קשה להבחין בנטיה הזו.
שולחת לך חיבוק ומיטב האיחולים להחלמה
מודה לך על השיתוף והנכונות לחלוק רגע של ההארה
תודה! ונכון, כשאנחנו נולדים אנחנו מחוברים לחלוטין לגוף שלנו. ואז קורים דברים במהלך הילדות והמשך החיים, שמקלקלים את זה. ואז זו המשימה שלנו, לחזור – בסך הכל לנקודת האפס, למשהו שכבר היה לנו.
שלום בשמת. מנסיוני רצוי מאוד שיהיה קשר גוף-מודעות.
המאמצים שהשקעתי בתפקוד מיטבי בתחומים רבים פגעו בבריאותי (חליתי במספר מספר מחלות אוטואימוניות – הן באות בקבוצות). כדי שלא להחריף את המצב הבריאותי פרשתי מוקדם מהנדרש לגימלאות. אלא שהגוף המשיך להגיב. הוא לא נרפא. ומשום שהכרתי אותך בזמנו ואת צעירה ממני , אני מחזקת ידייך להמשיך בדרך שבחרת לשמור על עצמך לאורך זמן
תודה לאה על הדברים המרגשים שכתבת! אני זוכרת אותך היטב מהסדנאות (: ומאחלת לך שתגיעי לרפואה שלמה! (אני לא כותבת "תזכי" כי אני מאמינה שזה לא נופל עלינו מהשמיים סתם כך, אבל האמת שגם נס נראה לי עסקה לא רעה בכלל…).