"זה נשמע מאוד יפה, לא לעשות דברים רק מפני ש'צריך', אבל סליחה, בחיים האמיתיים זה לא ככה! יש דברים שצריך לעשות, אם רוצים או לא רוצים!" כך אומר הקול הביקורתי הישן בראש שלי בתגובה לשני הפוסטים האחרונים על "דיאטת הצריך" שלי.
ובכן, הגישה שלי השתנתה בעניין הזה.
היום אני חושבת, שזה מאוד תלוי.
אם התחושה שלך שהחיים שלך דבש, הכל נינוח ומאוזן, הכל קורה בזמן, יש שמחת חיים וכל מה שבא – ברוך הבא ואין בעיה, אז גם נוכחותם של דברים ש"צריך" לעשות, בעצם לא מעיקה ואין כל צורך לעשות בה שינוי. מותר שיהיו לך דברים בחיים ש"צריך" ולא גורמים להתעמקות בשאלה, האם אני רוצה או לא רוצה לעשות אותם.
לעומת זאת, אם התחושה שלך היא של חיים בתוך עומס אינסופי, שבו המון דברים שבאמת "אין ברירה" ו"צריך" לעשות, צרכים בסיסיים שלך לא מתמלאים ושמחת החיים נפגעת – אז אני מציעה לחשב מסלול מחדש, ולהתחיל לבדוק בציציות של ה"צריך" למיניהם.
להלן אתייחס לשלושה סוגים שאנחנו נוהגים להגדיר במלה "צריך", במטרה להעלות לגביהם סימני שאלה ולסלק אותם ממעמד זה:
על הסוג הראשון נגיד "צריך" אבל פשוט לא נעשה, בין היתר כי המחיר של אי-עשיית הדבר אינו גבוה מבחינתנו. למשל, "אוי כבר ראש השנה, צריך לשלוח שנות טובות".
באמת? ושלחת בסוף?
לא, לא שלחתי. לא השנה ולא בעשר השנים האחרונות.
אז צריך או לא צריך?
או, היא אומרת לי, "צריך לנקות את כל הבית לפסח". אני שומעת אותה אומרת "צריך", ואחרי שבוע "צריך", ואחרי עוד שבוע "צריך", ובסופו של דבר אני אשמע "שבעצם לפי ההלכה צריך רק א-ב-ג ואת זה עשינו". אז מה קרה ל"צריך לנקות את כל הבית לפסח"?
קרה, שזו היתה פנטזיה לא ריאלית.
אז צריך או לא צריך?
לא צריך.
כי לא רציתי ולא עשיתי.
הבעיה עם הסוג הראשון הזה, שכל פעם שאמרנו עליו "צריך", התלוו לזה רגשי אשמה על כך שלא עשינו את מה שצריך. לכן חשוב לי להציע לך, לסלק את ה"צריך" מהפנטזיות האלה ויחד איתו גם את רגשי האשמה, ההלקאה העצמית וכל החבילה.
בפעם הבאה שיעלה לך בראש "צריך" כזה, שכבר ברור לך שלא יתקיים ולא יבוצע, אני מציעה לעצור, ולהחליף מייד את הניסוח: "אה, סליחה, התבלבלתי: היתה לי פנטזיה לשלוח שנות טובות בראש השנה/לנקות את כל הבית לקראת הפסח/ליצור עם הילדים פסל מעיסת נייר, אבל בעצם זה לא מתאים לי כרגע".
בלי תירוצים, בלי הצטדקויות: זה לא יקרה, כי לא מתאים לי, ושמרתי לעצמי את הזכות לבחור מחדש עוד שנה, אבל כרגע? לא תודה. לא צריך. והכל טוב.
על הסוג השני נגיד "צריך", אף שזו לרוב משימה לא נעימה, ואנחנו אכן נעשה אותה. למשל, לטפל בחוב לגורם כמו הביטוח הלאומי, מס הכנסה או הבנק, להוריד את הכלב, וכדומה. לכל אחד יש משימות שנכנסות לקטגוריה של "צריך" שגם בוצעו.
מדוע?
כי במשימות האלה, היה שלב ביניים שבדרך כלל מובן לנו מאליו אבל לי חשוב לחשוף אותו בצורה מפורשת: בשלב הביניים, שאלנו את עצמנו "ואם לא אעשה את זה, מה יקרה?" ולא אהבנו את התשובה. כלומר, בדקנו את האפשרות לא לעשות דבר, והחלטנו שהאפשרות הזאת גרועה יותר, ולכן בעצם החלטנו ובחרנו באופן מכוון לבצע.
אז צריך או לא צריך?
לא צריך.
כן רוצה.
אני רוצה. בחרתי. החלטתי. זו הבחירה שלי. זה לא נכפה עלי, אלא אני החלטתי לטפל בעניין, כי מול שתי האפשרויות (לא להוריד את הכלב ולחטוף פיפי בבית, שלא לדבר על הסבל של הכלב שלי, או כן להוריד את הכלב אפילו שממש לא מתחשק לי לצאת עכשיו) אני בחרתי באפשרות הפחות גרועה מבחינתי.
אז צריך או לא צריך?
לא צריך.
עדיף למען התחושה הטובה שלנו להגיד אחרת. לא "צריך להוריד את הכלב" אלא "אני רוצה להוריד את הכלב האהוב שלי, כי הגיע הזמן". "החלטתי לטפל בעניין הביטוח הלאומי כי לא כדאי לי להזניח את זה".
ממש כפי שאני בחרתי לטפל בחשבונות שלי.
ממש כפי שבחרתי לתרגם כל שבוע פרק מהספר בספרדית.
ממש כפי שבחרתי להתקדם במחקר שלי בשבדית ביום אחד, וביום אחר בחרתי לשבת מול הים ולעשות מדיטציה.
מה שחשוב הוא לעשות בינינו לבין עצמנו בירור מפורש: מה אני בוחרת להכניס לתוך החיים שלי, ומה אני לא בוחרת.
סוג שלישי של "צריך" קשור בקורבניות: אני לא רוצה לאפות עוגה לגן כי אין לי זמן וחשק לזה וזה עומס מיותר מבחינתי. אבל אמרתי "כן" ועכשיו אני מנסה להכריח את עצמי לאפות אותה? אני לא רוצה ללכת למסעדה איטלקית אבל הבטחתי שנלך אפילו שלא רציתי?
אני מציעה להתחיל לזהות את המקרים האלה בחיים, ולהתחיל להגיד "צר לי, אין לי אפשרות", "האמת, לא מתאים היום", "אני לא אגיע לזה".
פשוט להתחיל להגיד "לא", ללמוד לסרב לכל דבר שלא משמח ומלהיב אותנו. כולל הזמנות לחתונות (לא רוצה ללכת לחתונות? לא צריך!), כולל כל מיני דברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו בתור "חובה משפחתית" או חובה מסוג אחר, אבל בעצם גורמים לנו עומס יתר מצד אחד ותחושת קורבנות, מסכנות וכפייה מצד שני.
אני אוהבת לאפות עוגות אבל יש לי שבוע מטורף? "צר לי, אין לי אפשרות".
אני שונאת לאפות עוגות? "צר לי, אין לי אפשרות".
אני אוהב לאפות עוגות, ואני יכול לדחוס את זה ביום חמישי בערב, אבל זה יבוא על חשבון משהו אחר שחשוב לי, כמו הבריאות שלי? "צר לי, אין לי אפשרות".
אם נוציא מהחיים שלנו את כל ה"צריך" המיותרים, יישאר לנו מקום לסדר יפה בלו"ז את הדברים שבחרנו בהם באופן מודע ומפורש.
באהבה,
בשמת
אשמח לשמוע ממך כל שאלה בנושא! זה רק קצה הקרחון, הנושא ענק. וכמובן, תגובות אוהדות ולייקים יתקבלו בשמחה (:
אמא לחיים 
אוי, בשמת
את כזו כזו: מדויקת? מחפפת? מקסימה? משונה?
כאילו, בקריאה ראשונה, אני מהנהנת לכותרת במרץ. יש דברים ש'צריך' לעשות. ברור.
ואז אני ממשיכה לקרוא, ולהנהן, ומסיימת, ומבינה ש… בעצם אין דברים ש'צריך'? אבל איך זה ייתכן?
כל הזמן אני עושה מה שצריך, אבל לא צריך, אז מה?
תודה רבה,
דוכיפת
אהה. בדיוק עלית על זה: אנחנו שכל הזמן עושות "דברים שצריך" כי "צריך", אני אומרת בזהירות שזו לא דרך מומלצת לחיות. לכן ההמלצה שלי כפולה: ראשית, לבדוק כל "צריך" כזה: האם אני באמת באמת צריכה? חייבת? האמנם? האם זה גורם לי אושר? האם זה משמח אותי? האם זה עושה לי טוב?
אחרי שעשיתי את הבירור הזה, יש לי בעצם שתי תוצאות:
1. כן, "צריך" אבל זה גם משמח אותי. למשל, אני אישית אומרת "צריך לשטוף כלים" כי הכיור מלא כלים, אבל בשבילי זו גם מין פעילות מדיטטיבית וכיפית, אני אוהבת לשחק במים. אז זה "צריך" נחמד בשבילי. אין באמת בעיה איתו. ולא כל כך חשוב איך אני קוראת לו אבל עדיף להתנסח בניסוח פחות מלחיץ ולהזכיר שאני "רוצה" לשטוף כלים ולא "צריכה" (שיוצר רושם שמכריחים אותי וזה לא נכון).
2. ה"צריך" הזה מעיק עלי. לא רוצה. לא אוהבת. לא משמח.
עם "צריך" מספר 2 יש בעיה. הלוואי שלא היה כזה "צריך" בחיים שלנו.
איתו עושים בירור המשך: אם אני לא אוהבת לעשות את זה, מי אמר שאני חייבת? למשל מישהו שאני מכירה שונא את ליל הסדר. אז הוא לא משתתף בליל הסדר כבר עשרות שנים. לעומתו אני קוראת כל שנה עשרות אנשים שמתלוננים שהם שונאים את ליל הסדר אבל "צריך". למה "צריך"? למה אתם מכריחים את עצמכם? לא חבל?
עכשיו, פה כל מקרה לגופו.
יכול להיות שפלוני שונא את ליל הסדר אבל הוא ישכנע אותי שיש לו סיבה טובה מאוד להשתתף בכל זאת. אז שוב הגענו ל"אני אומר צריך אבל בעצם החלטתי שאני רוצה, יש לי סיבות טובות". אז אתה לא "צריך" אלא בחרת.
יכול להיות שאלמוני יקרא אותי עכשיו ויגיד לעצמו: וואללה! מסתבר שיש לי לפחות 10 "צריך" בחיים שאני יכול לבטל על המקום! אני באמת לא צריך! מותר לי להגיד לא, אף אחד לא ימות מזה, זכותי לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה ולא לעשות דברים שאני שונא.
מה שאני מנסה להסביר הוא, שהמושג "צריך" הוא מושג כבד וכופה. אנחנו מרגישים בעונש. מרגישים חייבים. ועמוסים. ונופלים מהרגליים.
אני אומרת: זה לא דבר טוב לחיות ככה. כאילו אני בעונש? בכפייה? מתרוצצת כל היום מצריך לצריך? אני עבד של מישהו?
אני עצרתי את החיים שלי.
ואמרתי, מספיק עם הצריך.
והשמיים לא נפלו על ראשי.
שיניתי גישה. לגישה בריאה יותר לחיים. ואני ממליצה עליה.
זה לא אומר שתרדי מ-100 ל-0 צריך ליום. אבל כמו שאנחנו מפנים מהבית פריטים מיותרים ולא אהובים, אני ממליצה לפנות מהלו"ז משימות מיותרות ומעיקות. גם אם תורידי "צריך" מיותר אחד בחודש, כבר תשתפר איכות החיים שלך.
כמו שאני ממליצה לבדוק את החפצים שלנו ולשאול: אני אוהבת את זה? אני משתמשת בזה? או שזה תקוע פה כבר שנים ואני בעצם שונאת את זה? ולהוציא מהבית כל חפץ שלא משמח אותנו ומשמש אותנו – אני גם ממליצה לבדוק את ה"חובות" שלנו ולשאול אותן שאלות. ואם זה "צריך" שתקוע לי בגרון ואני שונאת ולא יעקלו לי את חשבון הבנק אם לא אעשה אותו, אולי כדאי לוותר עליו ולהרוויח יותר אוויר לנשימה?
נכון!
משהו שאמרת אבל אני רוצה להדגיש עוד יותר, זה שכשאת מבהירה לעצמך את ה"צריך" שהחלטת שעדיף לעשות (למשל, החוב לביטוח לאומי), ואת מנסחת לעצמך את הבחירה הזאת בבהירות, זה נותן לך מוטיבציה לעשות אותו. זה מאוד מצמצם את תחושת העולם והעונש, וזה גם פותח לך אפשרות מחשבתית לעשות את זה בצורה נעימה יותר כדי לשפר את חוויית העשייה. למשל: מסיבת תיוק, או לטפל בעניין המיסים בחתיכות שנוחות לבליעה, או אפילו משהו קטן ופשוט כמו לשים מוסיקת רקע.
כי אני ממש רוצה שהדבר הזה ייעשה, גם יודעת שהעשייה עלי, וגם רוצה לא לסבול מהעשייה שלו. זה לא "צריך". זה אני בחרתי.
בדיוק!