נרות שבת

בליל אמש, כשעמדתי והברקתי את הכיור שלי בעזרת מגבת המטבח, אחרי שכבר גמרתי לרחוץ את כל הכלים, לנקות את שולחן האוכל, לנקות את המשטחים של המטבח כולל הכיריים ושבכות הכיריים, לייבש את השייש ולהבריק את ברז המטבח, הרגשתי תחושה של התעלות.

התחלתי להרהר בתחושה הזאת. רציתי ללמוד לנתח אותה, ולנסח אותה, ולארוז אותה באריזה נוחה כזאת שאפשר לתת לכל אחת. לא סתם לתת, אלא בצורה שתהיה ברורה, מובנת, שקופה.

ולא ידעתי איך.

חשבתי גם על עצמי. איך במשך שלוש שנים לא הצלחתי להבריק את הכיור שלי בערב. נכון, פה ושם קירצפתי אותו והברקתי. אבל היו המון גורמים שדיכאו אותי ועצרו אותי מלהפוך את זה להרגל. קודם כל היתה שם התחושה "אוי, צריך להבריק את הכיור". ברור שעם "אוי" ועם "צריך" לא יצא ממני שום דבר. על שאר ה"סיבות" (או התירוצים שלי?) נדבר בפעם אחרת.

ואיך התחלתי להבריק את הכיור? אני באמת לא יודעת. פשוט קמתי ועשיתי. או, בעצם, זאת התשובה: פשוט – קמתי – ועשיתי. פשוט. בלי "צריך" ובלי "רוצה", בלי "אולי" ובלי "אבל". פשוט. מין מקום כזה של "נעשה ונשמע", או של "ננסה". קשה להגדיר אותו – מה שברור הוא שלא נגררתי למחשבות ותיכנונים, ושהצלחתי לא ליפול למלכודת ה"צריך".

והתחלתי לחשוב על רעיון כזה:

אלה מבינינו שמדליקות נרות שבת – האם כשמגיעה השעה להדליק נרות שבת אומר אצלן קול קטן בבטן "אוי, לא! עוד הפעם צריך להדליק נרות שבת!" וממש לא מתחשק להן? האם הן חושבות, "אוי, אין לי כוח לזה. כל שבוע לשלוף את הפמוטים, ולהוציא את הנרות, ולחפש את הגפרורים, ולהעמיד יפה על השולחן, ו… ו… ו…"? האם קורה שהן נזכרות בהדלקת הנרות במהלך יום שישי, וממש "לא בא להן"? האם הן צריכות תזכורת ביומן או בלוח השנה שצריך להדליק נרות? האם זה סבל להדליק נרות שבת? האם זו הקרבה? האם אי פעם מתלווה לזה "למה אני?" או "למה אף אחד לא עוזר לי?" או "למה אף אחת לא עושה את זה במקומי?"

אולי לא?

נפש קרובה לי מדליקה נרות שבת כל ערב שבת. תמיד. כהמשך למסורת בית-אמא, שאהבה. בית חילוני, אבל עם כמה מנהגים מסורתיים. היא לא שוכחת, אף פעם. זה פשוט לא משהו שצריך להזכיר לה – זה טבוע בה. היא לא מתייחסת לזה כאל "חובה". אף פעם. היא מוציאה את הפמוטים מארון אחד, מלטפת אותם בחיבה. יש להם היסטוריה ומשמעות בשבילה. היא מוציאה את הנרות ממגירה אחרת. את הגפרורים ממקומם הקבוע על המדף. זו לא טירחה. והיא לא צריכה לחפש, יש להם מקום קבוע, והיא יודעת אותו. היא מדליקה את הנרות, ואומרת את הברכה, ואוהבת במיוחד שהילדים והנכדים נמצאים, כי מנהג משפחתי שלה הוא לנשק כל אחד ולהגיד "שבת שלום" לכל אחד ואחת אחרי הדלקת הנרות. יש להם אמונה משפחתית שזהו רגע קסום ומיוחד. והיא ביקשה בקשה מיוחדת מכל אחד משלושת בניה, להתקשר אליה בטלפון בשעה הזאת כדי לספר לה מה שלומם, כי זו שעה מיוחדת בשבילה שבה חשוב לה במיוחד לדבר עם ילדיה.

וכשהנרות דולקים, נהרה שפוכה על פניה. הטקס הקטן אהוב עליה, ויש לו משמעות.

 אינני אומרת, שהברקת הכיור (או קיפול הכביסה, או סידור המיטות, או כל דבר דומה) משולה להדלקת הנרות.

אינני גורסת, שהברקת הכיור היא מסורת ישראל או מצווה דתית.

מה שאני רוצה לומר הוא, שכדאי לנו לאמץ לתוך חיינו את אותה הגישה של הדלקת הנרות לעוד הרבה דברים אחרים.

הברקת הכיור מדי ערב, סידור המיטה מדי בוקר, הטיפול בכביסה, אלה הטקסים הקטנים שלי, שבהם אני מברכת – את עצמי ואת המשפחה שלי. זוהי ברכת הבוקר וברכת הערב שלי לעצמי, למשפחתי, לעולם, לבורא עולם אם תרצו. גם זו עבודת הבורא. הטקסים המשפחתיים הקטנים האלה, שאני עושה בפשטות. לא מתוך תחושת חובה, אלא מתוך תחושת ברכה. כמו ליטוף של אהבה, כמו נשיקת "שבת שלום", כמו הקדשה, כמו ברכה.

כך הפכתי מלאכות שהיו בעבר מעיקות, לא רצויות, "משעממות", סבל וקורבן – לברכות קטנות של יום חולין.

וההרגשה שלי איננה הרגשה מעיקה של "אוי, צריך" לפני, או של סבל תוך כדי, אלא של פשטות שקטה ומובנת מאליה, ולאחריה – סיפוק ממלאכת ידי, ותחושה של יופי וטוהר.

 באהבה,

בשמת

תגובה אחת על נרות שבת

  1. אילנה הגיב:

    כל כך יפה ומדוייק, תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s